"את לא מבינה", אמרתי לה, "כמה הייתי צריכה לשמוע את זה עכשיו"

ולפעמים... אני גם בודדה.

*

זה קרה לי בדיוק אחרי שאחרוני המטיילים סיימו את ארוחת הערב שלהם. בבית חב"ד, אחרי יום עמוס, יש לי הרגעים האלה שבהם אני מרגישה את השקט – השקט שנשאר אחרי כל העשייה, אחרי כל הפטפוטים והצחוק.

באותו ערב, השקט הזה היה שונה. היה בו משהו אחר, משהו שלא הצלחתי להבין.

עמדתי במטבח, מסדרת את הכלים, מתעסקת בבלגן של היום שעבר. העיניים שלי התרוצצו בין הצלחות, אבל המחשבות הלכו רחוק יותר.

הייתה בי תחושה שאני לא מצליחה להסביר, כאילו משהו בתוכי כבה.

זו לא הייתה עייפות רגילה.

זו הייתה הבדידות שמדי פעם זוחלת אלי, מזכירה לי כמה רחוק אני נמצאת, כמה אני רחוקה אני  מהעולם המוכר.

כי כשאת בשליחות, מוקפת כל הזמן באנשים, אף אחד לא מדבר על הבדידות הזאת.

הבדידות שמתעוררת דווקא כשאת משקיעה את הלב והנשמה שלך כדי ליצור בית לאחרים.

כולם רואים את החיוכים,

את השולחנות הערוכים,

את השיחות החמות מסביב לשולחן השבת,

אבל אף אחד לא רואה את הרגעים שבהם את לבד,

עם המחשבות שלך.

ולפעמים זה לא קשור בכלל לאיפה את נמצאת.

הבדידות הזו היא משהו שכל אחד מרגיש!

גם בבית הכי מלא,

גם בזוגיות,

בתוך משפחה,

גם בעבודה מוקפת אנשים.

זו הרגשה שמשהו בפנים לא מצליח להתחבר,

כאילו יש פער בין מה שאת נותנת לבין מה שאת מרגישה.

וזה מכאיב.

ואז, ברגע הכי לא צפוי, הגיעה חופית.

מטיילת צעירה, שכבר היתה אצלנו כמה פעמים בבית.

היא נכנסה למטבח, צעדיה כמעט בלתי מורגשים. אפילו לא שמעתי אותה מתקרבת עד שהיא עמדה שם, בפתח, מתבוננת בי.

"חני", היא אמרה בשקט, כמעט בלחישה. "אני לא יודעת אם את מבינה את זה, אבל אני מרגישה כאן כמו בבית".

עמדתי שם, עם סיר ביד, ולא יכולתי להוציא מילה.

היא המשיכה: "זה לא רק האוכל, ולא רק השבתות. זה משהו מעבר. זה המקום הזה – הוא נותן לי תחושה שאני לא לבד בעולם. שיש מישהו שרואה אותי".

המילים שלה פגעו בי בעוצמה. לא בגלל שהן היו יוצאות דופן, אלא כי הן היו בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע.

"את לא מבינה", אמרתי לה, בקול שקט, "כמה הייתי צריכה לשמוע את זה עכשיו".

היא חייכה חיוך קטן, כמעט מתבייש, ואמרה: "אני חושבת שחשוב שתדעי – את לא לבד בזה".

ברגע שהיא הלכה לחדרה, הרגשתי כאילו משהו נשבר בתוכי. ישבתי מול החלון, מביטה בחשכה שבחוץ, והבנתי פתאום...

שאולי הבדידות –

היא חלק בלתי נפרד מהחיים, לא רק מהשליחות. אולי היא חלק מהמסע של כל אחד מאיתנו – רגעים שבהם אנחנו שואלים את עצמנו: האם מישהו רואה אותנו באמת?! האם מישהו מבין מה עובר עלינו?!

ודווקא ברגעים האלה,

כשמישהו מבחוץ מזכיר לנו שאנחנו חשובים – זה יכול להדליק שוב את האור.

כשכולם הלכו לישון, מצאתי את עצמי יושבת מול החלון, מתבוננת על השמים, מרגישה את הרוח הקרה שנכנסת פנימה, ומבינה – לפעמים אנחנו לא צריכים לחפש תשובות.

לפעמים התשובות פשוט נמצאות! בדברים הכי קטנים,

בשיחות הכי פשוטות.

במילים הטובות של חופית

ובזה שהיא ראתה אותי ככה...

בודדה.