"אני רואה את החברות שלה מתחתנות, ויודעת שהיא לעולם לא תתחתן"

במשך השנה וחצי האחרונות מוצאת את עצמה רינה אריאל, אמה של הלל אריאל הי"ד, כשהיא מגיעה בכל שבוע מחדש לניחום אבלים אצל משפחה אחרת.

"הלל הייתה בת שלוש עשרה וחצי כשהיא נרצחה על ידי מחבל שהסתנן דרך הגדר ופרץ לבית שלנו בקריית ארבע", מספרת רינה, "היא ישנה באותה עת במיטה, והמחבל רצח אותה בשנתה, ונמלט מהבית. למרבה הנס חברי כיתת הכוננות עצרו אותו, ומנעו אסון גדול בהרבה".

מאז פרוץ המלחמה נשאלה רינה לא מעט אם מתקפת החמאס ב-7 לאוקטובר השיבה אותה אל האירוע הפרטי שלהם. "האמת היא שיש הרבה קווים מקבילים", היא אומרת לאחר הרהור קל. "הרי גם אצלנו מדובר במחבל שהסתנן לבית צמוד גדר ובחברי כיתת כוננות שהפגינו גבורה, מה שמזכיר כל כך את האירועים בקיבוצים. אבל האמת היא שהמלחמה לא מחזירה אותי לאירוע שלנו, כי למרות שעברו שמונה שנים, אנו נמצאים בתוכו כל הזמן. הלב שלנו לא עבר הלאה, אנחנו כל הזמן עוסקים בו ובהנצחה של הלל".

הלל אריאל הי"ד

המקום ממנו נכנס המחבל

אין מקום בטוח

כאשר רינה נזכרת במאורעות היום שהפך את חייהם היא מתכווצת. אין מילים שיוכלו להביע את מה שעובר על הורים שמאבדים את בתם באופן כה טראגי – שבוע וחצי בלבד אחרי שיצאה לחופש הגדול, יום למחרת מופע ריקוד בו היא שרה וחוללה על הבמה, כשהיא מקסימה את כל אלו שצופות בה.

רינה מעדיפה להתמקד במה שעבר עליהם אחרי הפיגוע: "מהר מאוד קיבלנו את ההחלטה להמשיך להתגורר בקריית ארבע, ואפילו באותו בית. בנוסף, בעלי הוא יינן וכורם, ומיד אחרי השבעה הוא יצא ונטע עוד כרמים בשטח שסביב הבית, הקמנו גם מרכז מבקרים והענקנו ליין את השם 'יין הלל', ובכל פעם שאנחנו הולכים לנחם משפחות שכולות אנחנו נותנים להן בקבוק יין".

אגב, רינה מציינת שלפעמים הם מנחמים את המשפחות בתוך השבעה, אך בדרך כלל משתדלים להגיע דווקא אחריה. "במשך השנים שמנו לב שבימי השבעה המשפחות עטופות בכל כך הרבה אנשים שמחבקים ומחזקים אותן, ודווקא לאחר מכן הבית מתרוקן והן זקוקות למישהו שיבוא לנחם ולעודד. לתוך המקום הזה אנחנו משתדלים להיכנס.

"בנוסף, אנחנו עורכים סיורי מבקרים רבים ביקב שלנו, לקבוצות מהארץ ומחו"ל. המבקרים שומעים את הסיפור של היקב, וגם רואים את המקום דרכו חדר המחבל. בכל פעם מחדש שואלים אותנו איך אנחנו לא חוששים להמשיך להתגורר במקום כל כך רגיש ובבית צמוד גדר, והתשובה שלנו קבועה. ראשית, אנחנו מאמינים בכוח המיוחד של עיר האבות. הרי אבותינו קבורים כאן, ויש עניין גדול במגורים כאן. אבל בנוסף, כפי שנכחנו לראות בשנה האחרונה, מה שהתרחש אצלנו יכול לקרות בכל מקום אחר בארץ. אין מקום בטוח, אז לפחות שנתגורר במקום שאנחנו מחוברים אליו, ומאמינים שהמגורים בו הם שליחות".

לחיות את השליחות

רינה היא פסיכותרפיסטית במקצועה, ועד לפיגוע בו נרצחה בתה עבדה בעבודה רגילה ומסודרת. "גם כיום אני ממשיכה לעבוד", היא מציינת, "אך בנוסף לכך אני עוסקת רבות בהנצחתה של הלל. אגב, אני חושבת שגם זהו דבר המשותף לנו ולמשפחות שנפגעו במתקפת חמאס – הרצון להנציח ולא לשכוח".

איך את עושה את זה?

"יש לי כמה וכמה פרויקטים שאני מציעה. הראשון בהם הוא הוא סיור בת מצווה ייחודי וכן ספר לבנות מצווה שכתבתי והפקתי יחד עם אחותי ציפורה. אנו מזמינות את בנות המצווה  לצאת לסיור בירושלים, בהדרכתה של מדריכה מוסמכת ובאווירה קדושה ומיוחדת. אנו עוברות יחד איתן בתחנות שונות בירושלים, לומדות המון, מתחזקות ומתחברות לעיר ולאווירה. בחלקו השני של הסיור, אני מספרת את הסיפור שלנו, ונפעמת בכל פעם מחדש מההשתתפות והפתיחות שיש לבנות. יחד עם ציפורה כתבתי גם ספר בת מצווה המכיל סיפורים מעוררי השראה שמעניקים לבנות העצמה רבה, ומוסיפים ערך משמעותי וחשוב ליום הזה.

"בנוסף, הוצאתי יחד עם בעלי לאחרונה את הספר 'מיומנו של כורם בארץ יהודה'. כתבנו אותו יחד, והיה בכך ממש תהליך של ריפוי נפשי שעברנו. הספר מחולק לפי חודשי השנה, כאשר בכל חודש יש משהו אחר שקשור לטבע, חקלאות, תנ"ך ומחשבה, שלמעשה מעניק מבט נוסף לעולם היהודי דווקא מתוך הארץ והאדמה. כל כך מתאים שספר כזה ינציח את הלל, שכן אלו בדיוק החיים שהיא חייתה, ואלו גם החיים שאנחנו ממשיכים לחיות. אגב, כל ההכנסות מהספרים מועברות לעמותה שהקמנו לזכרה של הלל, והיא עוסקת בתמיכה במשפחות נצרכות ובעשייה נוספת של דברים טובים, כמו התנדבות אצל חקלאים, ועוד".

"הדיכאון שלי הוא ניצחון לאויב"

לצד העשייה, מתי בכל זאת את חשה קושי?

"הקושי קיים בהרבה מאוד מצבים, הוא מכה בכל פעם מכיוון אחר, והכאב גדול מאוד", מודה רינה. "בתקופה הזו למשל אני רואה את החברות של הלל שמתחתנות, ולא מסוגלת להתעלם מכך שהלל הייתה אמורה להיות בת 22, והנה יש לה חברות שאפילו נולד להן ילד, ואילו היא אף פעם לא תתחתן. אני נזכרת בשמלה הלבנה שהיא לבשה בלילה האחרון, כשהשתתפה במופע המחול, וחושבת על כך שזו שמלה שהיא לעולם לא תלבש. זה כואב בעוצמה שאי אפשר להכיל, ולצערי אנחנו לא המשפחה היחידה שמרגישה כזה כאב, כי בשנתיים האחרונות יש כל כך הרבה משפחות שמסתובבות עם תחושות דומות".

מה נותן כוח בכאלו זמנים?

"לפני כל דבר אחר זו האמונה. אנחנו לגמרי מאמינים שזהו חלק מתהליך הגאולה שאנחנו מוכרחים לעבור, גם אם זה קשה. ואסור, אסור לנו להישבר, כי כאשר אנחנו נשברים אז האויב מנצח. אני מזכירה לעצמי בכל בוקר מחדש שהכי קל זה לצלול לעולם של דיכאון, אך הדיכאון שלי הוא בדיוק הניצחון של האויב. לכן אני מגייסת את כל הכוחות כדי לבחור בחיים.

"אחד הדברים הקבועים שבעלי ואני מסבירים למשפחות שכולות הוא שהחיים הם כמו מאזניים – מצד אחד יש כאב ומצד שני צמיחה. ככל שנעמיס יותר על הצד של הצמיחה, ממילא הכאב יפחת. אני מספרת להן מנקודות מבט אישית כמה שהתרומה וההירתמות למען הציבור נותנות לנו כוח. אנו עושים זאת כדי לעזור לאחרים, אך בהחלט גם כדי לעזור לעצמנו".

כאשת מקצוע וכאם שכולה, לא קשה לך לפגוש כל כך הרבה כאב וקושי?

"זו שאלה כל כך נכונה, כי העיסוק שלי כיום נוגע בהרבה מאוד קשיים וסיפורים קשים. עם זאת, אני מרגישה שאחרי השנה הזו אנו מצויים כולנו יחד כחברה בתוך הכאב הזה, זאת שנה של התמודדות לכולנו, ואני מנסה לתת את הקצת שאני יכולה לתרום, לנחם אבלים ולהעניק כוחות לאחרים.

"אחד הדברים החשובים שלמדתי בחיי הוא להפסיק לפחד, ולהתחיל לבחור, כי ההיפך של 'בחירה' זה 'בריחה', ואם אנחנו באמת רוצים לצעוד קדימה אנו חייבים ללמד את עצמנו להתקדם, גם אם זה כואב וקשה. אם נשים לב המילה 'בחירה' מכילה גם את אותיות המילה 'חורבה'. כי אם לא נעשה זאת נכון ונברח, נמצא את עצמנו חלילה בחורבן. אז אני שואפת לבחור בטוב, לצמוח ולהתקדם – לזכותה של הלל, וגם לצמיחה של עם ישראל כולו".