אביב בכר: "כשהמצבה הייתה חשופה הכנסתי לקבר מכתב מאוד אישי. באופן מצמרר, מה שכתבתי התגשם"

רק כשמגיעים לביתו הפסטורלי של אביב בכר, הממוקם בקרבת היישוב מכמורת, ניתן להבין מעט את הקרקע שעליה צמחו שיריו. בכר, 39, מוזיקאי יוצר שמאחוריו עשרות שירים שהתקבלו באהבה על ידי הקהל הרחב, הוציא לפני מספר שבועות לאור את אלבומו השישי. הוא מחובר מגיל צעיר למרחבי הטבע הפראיים של ארצנו, ומושפע מהם ביצירתו.

"נולדתי למשפחה חילונית בקיבוץ אפק", הוא אומר בתחילת שיחתנו, "הבן הקטן מבין שלושה אחים. משפחתה של אבי היא משפחה מאוד שורשית, לפחות שישה דורות בצפת, ולפני כן הם גרו בטורקיה. גדלתי בסביבה מאוד חילונית, אבל באופן שאיני יכול להסביר היה לי חיבור חזק ושיחות אישיות עם אלוקים כבר מגיל צעיר. הרבה אומרים לי שזה מוזר בעיניהם שכמעט בכל שיר שלי מופיעה המילה 'אלוקים', אבל בעיניי זה נראה הדבר הכי טבעי בעולם.

"אני זוכר, למשל, תפילה מיוחדת שלי לה' סביב הפטירה של סבתי. היינו מאוד קשורים, ואחרי הלוויה שלה, כשהמצבה עדיין הייתה חשופה, הכנסתי לקבר מכתב אישי וארוך שבו ביקשתי שהיא תעביר את בקשתי שם למעלה. באופן מצמרר, מה שכתבתי התגשם. כתבתי לה', שאני רוצה ליצור שירים שירפאו אנשים. ישבתי שעה ארוכה ליד הקבר הפתוח שלה, ביקשתי את זה מכל הלב, ומאז שהתחלתי לעשות מוזיקה אחד הדברים שאני הכי שומע מאנשים זה שהשירים שכתבתי מרפאים אותם, מרימים אותם, מאירים להם את הדרך".

אני מניח שזו תחושה מעולה, לשמוע כאלה מילים עוצמתיות.

"זה באמת דבר מיוחד מאוד בחיי, אבל אני תמיד משתדל לזכור שאני רק שליח לטוב הזה, ולא מי שבאמת יוצר אותו בכוחות עצמי. יש מאבק אין סופי בנפשו של יוצר בין הביטול העצמי לבין הניסיון להביא את עצמך ביצירה, אבל כשאתה מבין ששלחו אותך לכאן כדי להביא טוב ולעזור לאנשים – אתה פשוט מנסה לעשות את זה בדרך צנועה ונעימה. אני יודע שבדרך כלל עליי לעבוד קשה על השירים, אבל באותה מידה אני יודע שהם לא שלי. אני מודע לכך שאין לי היכולת לברוא דברים חדשים, אלא רק לקחת דברים מלמעלה ולתרגם אותם למנגינות ומילים ועל ידי כך להוריד אותם לאנשים.

"כשאני כותב ומלחין שיר אני למעשה לוקח דברים שנמצאים בעולם העליון, דברים שאי אפשר להבין אותם בעולמנו כפי שהם כרגע, ומנסה להלביש אותם בצורה וגוף. ואז, כשאנשים שומעים את השירים, האנרגיה הזו מתפרקת וחוזרת להיות הדבר המופשט הזה שהיה שם בהתחלה. בהקשר הזה צריך לומר שלא מדובר בהכרח על דברים מורכבים ועליונים, הרבה פעמים מדובר בדברים מאוד פשוטים".

האור הגנוז

"ואם כבר מדברים על מוזיקה", ממשיך בכר, "אני יכול לומר שהחיבור שלי אליה התחיל מגיל מאוד צעיר. בקיבוץ שבו גרתי היו מביאים לילדי כיתה א' בוחן מוזיקלי שבדק את השמיעה שלהם, והוא מיד אמר שיש לי חוש טוב לתחום. אחי, שלמד לנגן על גיטרה, הראה לי כמה אקורדים, וכמה שעות לאחר מכן כבר כתבתי את השיר הראשון שלי. למעשה, מגיל 13 אני כותב ומלחין. מאז הרגשתי שמצאתי את מקומי בעולם, וזה המקום הטוב ביותר עבורי.

"כשהייתי בן 16 הבנתי שהמסגרות הלימודיות הרגילות פחות מתאימות לי, ועברתי לגור ולעבוד בחוות עיזים שקמים בה בחמש בבוקר וכל היום מתעסקים בדברים שקשורים בחווה. ברגע אחד הפכתי מילד, שכל היום שומע בחדר שלו אלבומים של זמרים גדולים וקטנים, לנער שגר במקום שאין בו אפילו חשמל. מוזיקה הייתה תמיד מאוד קרובה לליבי, ובגלל שלא יכולתי לשמוע מוזיקה פשוט הייתי צריך ליצור מוזיקה לעצמי. קיבלתי השראה מדברים שעברו עליי, מהרוח, מהיער, מהחיות, ועד היום אני כמעט לא שומע מוזיקה של אחרים.

"אחרי כמה שנים בחווה התחלתי ללמוד מוזיקה ברימון. זה היה לי מאוד קשה, כי מעולם לא הייתי תלמיד טוב במסגרות. הייתי שם למעלה משנה, אבל בפועל הגעתי פחות מחצי מהזמן. כשמציבים בפניי גדרות ותבניות, משהו בי כבה. בשלב מסוים התייאשתי מהלימודים, אז עזבתי והמשכתי להתפתח באופן עצמאי. היום אני מלמד שם את אחד הקורסים שלא הצלחתי לסיים".

אפרופו עצמאות, מתי התחלת לפרסם את השירים שלך?

"בגיל 24 התחלתי להקליט אלבום, אבל בסופו של דבר החלטתי לגנוז אותו כי לא הייתי מספיק בשל לצאת עם אלבום. שנתיים לאחר מכן פגשתי את הדס קליינמן והתחלנו ליצור יחד, אבל גם האלבום שעשיתי איתה נגנז לבסוף. במשך לא מעט שנים רציתי מאוד לפרוץ. כשהייתי שר לבד בבית דמיינתי את עצמי כמו שלום חנוך כזה, שר את השירים שלי בבמות ענק. הרבה שנים הייתה לי תחושה, שעוד שנייה אנשים יגלו מי אני ומה אני יכול להביא לעולם. אחרי הרבה השקעה זה סוף סוף קרה, ולמשל בתקופת צוק איתן השירים שלי ממש ליוו המון אנשים. במהלך השנים גם כתבתי לשלמה ארצי, הוצאתי אלבום משותף עם מוש בן ארי, וההצלחה לקחה אותי למקום נפשי שאומר שאני חייב להמשיך לספק את הסחורה בעוד ועוד שירים שיצליחו מבחינה מסחרית. רק בשנתיים האחרונות המקום הזה נרגע בתוכי, אני יותר שלם עם מי שאני בעולם ופחות עסוק בשאלות כמו אילו שירים שלי יצליחו.

"בכלל, לגבי הצלחה מסחרית אני מודע לכך שיש לי חיסרון מסוים שמקשה עליי בעניין הזה, אבל מבחינתי הוא בעיקר יתרון. אין בשירים שאני כותב אנרגיה של צעקות, התרסה, אמירות קיצוניות, פוליטיות וכו'. אני יודע שזה יכול לעורר עניין ולהביא קהל, אבל מאוד מאמין שמים שקטים חודרים עמוק. שבאופן השקט הזה אפשר לרפא, להיכנס ללב של אנשים. פעם זה יותר הפריע לי, כי לקח לחומרים שלי לא מעט זמן לחלחל לתודעה. אבל היום אני מבין את התועלת הגדולה שיש באיפוק הזה, ומאוד שמח בחלקי".

כולנו כאחד

"אגב איפוק ותהליכיות", ממשיך אביב, "אמנם כאמור מגיל מאוד צעיר הייתי מחובר לאלוקים, אבל ללימוד היהדות לקח לי לא מעט זמן להגיע. הרצון שלי לעסוק במה שמעבר לגלוי הוביל אותי למגוון אזורים רוחניים, ביניהם זן וסופיזם. אבל בשנים האחרונות זכיתי להכיר את היהדות מקרוב, להבין שהיא הבית שלי, שיש בה הכל ושאין לי צורך לרעות בשדות זרים. היום אני מבין שיש דברים שנראים דומים לכאורה למה שלמדתי ביהדות, אבל הם גם לא שלי וגם חדשים הרבה יותר.

"כשאני חושב על זה לא פעם, אני מרגיש שאני יהודי בכל ליבי. ככל שהתחברתי יותר למקורות, הרגשתי יותר ויותר ששבת הוא יום מיוחד עבורי, יום שצריך לקבל יחס שונה משאר ימות החול. אני גם לומד הרבה את ההיסטוריה של עם ישראל, וזה מעניק לי המון משמעות. אני רואה את הייחודיות של העם שלנו, ודווקא בגלל זה מאוד קשה לי הפילוג והקיטלוג בינינו. כל הדיבור הזה על מגזרים הוא תוצר לוואי של לבושים ומחיצות, הוא חוטא לאמת שלנו. אם לפני שבן אדם צועק את עמדתו או מבקר את האחר, הוא היה מביט לרגע בעין טובה ומבין שהסיטואציה מורכבת ומאחורי כל דעה שמנוגדת לו עומד אח שלו שגם רוצה בטובת עם ישראל - היינו במקום אחר לגמרי. חז"ל מלמדים אותנו שעם ישראל הוא ישות אחת לכל דבר ועניין, ואני מתפלל שתמיד נרגיש את זה.

"והאמת שהרבה ממה שאמרתי עכשיו קשור לאלבום החדש שלי, ונמצא בו. תודה לאל, זה האלבום השישי שלי, והוא נולד מתוך העבודה המשותפת שלי עם עמית שגיא, המפיק והשותף שלי. חלק מהשירים שנמצאים באלבום הם ממש מתחילת הדרך, וחלק ממש חדשים. אני מקווה מאוד שהשירים ייגעו בכמה שיותר אנשים, ויביאו אור, ברכה ושפע לעולם".