מכתש נקרא על שמו: סיפורו המרתק של רבי אברהם זכות

משפחת זכות היתה משפחה מיוחסת שחיה בקסטיליה לפני גירוש ספרד. השפעתם על העולם היהודי וגם העולם הכללי היתה גדולה ומשמעותית, ולמרות זאת שמם אינו מוכר לרבים.

כריסטופר קולומבוס היה מגלה ארצות, כובש ומפקד אוגדה ימית, שגילה את יבשת אמריקה. ואסקו דה גמא היה כובש נתיבי אוקיינוסים, ומצא את הנתיב הימי להודו, כשבדרך גילה ארצות ואיים. אך מי היה המח מאחוריהם? היה זה המלומד והאסטרונום היהודי, רבי אברהם זכות.

רבי אברהם זכות היה תלמידו של רבי יצחק אבוהב, מראשי גולת ספרד. ממנו למד תלמוד וגם חכמת הקבלה. לאחר שמילא כרסו בש"ס ובפוסקים, נכנס ללימודי אסטרונומיה ומתמטיקה באוניברסיטת סלמנקה, וכך הוא מסביר זאת: "כשיצאו הספרים שעשיתי בתכונה היו אומרים 'רבי אברהם זכות איש שלאמנקה'. ואני יש לי רשות להתפאר בזה כמו שאמרו חז"ל: 'אי זו היא חכמה שנתחשבו בה החכמים לעיני העמים - הוי אומר זה חשבון תקופות ומזלות'. ואני מעיד לשמים שהיו משבחין את ישראל מאד בזה. וכל כוונתי לא הייתה כי אם להבין דברי חז"ל וההלכות שכתבו בזה".

הצלחתו באסטרונומיה היתה פנומנלית. הוא זיהה מכתש על פני הירח, שנקרא על שמו "מכתש זכות", ובכך היה היהודי השני שזכה למכתש בירח על שמו. קדם לו הרלב"ג. מסעות גילוי הארצות של קולומבוס ודה גמא היו בחסותו של המלך מנואל, וכך מתאר היסטוריון בן הזמן: "לפני שציווה לצאת לגילוי הודו, הזמין המלך מנואל אליו את היהודי זכות, שהיה אסטרונום גדול, דיבר איתו בסוד ושאל אותו אם ייעץ לו להיכנס לעובי הקורה, ואם בכלל אפשר לבצע את הדבר... והוא הוסיף שלא יעשה דבר בלי עצתו".

רבי אברהם לא היה רק יועץ, אלא סיפק את המפות שעל פיהן הוכן המסע, שהחליפו את המפות ששרטטו מלומדים יהודים בדור הקודם... הוא ייצר את מכשיר האצטרולב, שלפיו מנווטים בים דרך הכוכבים, בייצור מיוחד מנחושת, והדריך את כל הספנים כיצד ימצאו את מקומם ברחבי האוקיינוס על ידי מכשיר זה.

באותו רגע שבו נגזרה הגזרה על יהודי פורטוגל להתנצר, רבי אברהם זכות לא הרהר פעמיים ועזב את המדינה, וויתר על משרתו וכל הכבוד הגדול. בשנת 1523 הגיע רבי אברהם לירושלים. הוא היה היסטוריון גדול, וחיבר את ספר "יוחסין", שהיווה בסיס היסטורי להיסטוריה יהודית במשך שנים רבות. מסמך היסטורי מיוחד במינו שנשתמר בתוך ספרו, הוא תיאור מסעו של רבי יצחק דמן עכו מארץ ישראל לספרד, להתחקות על שרשי חיבור ספר הזוהר.

רבי אברהם נפטר בירושלים, ורבי יוסף בן מאיר הספיד אותו במלים אלו: "הצדיק אבד, לדורו אבד, כי אנו היינו לומדים ממנו לעבוד את ה' בין בחוכמת התכונה בין בתלמוד... כי לא יישאר בכל העולם מי שילמד בשלימות זאת החכמה שנלקחה ממנו, ללמדה כמוהו".

נינו של רבי אברהם הוא רבי משה זכות, הרמ"ז, שבזכותו סידור התפילה שלנו נראה כפי שהוא נראה. רבי משה למד בישיבתו של רבי שאול  מורטירה באמסטרדם, בקהילה הפורטגזית היהודית. כמקובל אצל יוצאי ספרד, למד חכמות ואת השפה הלטינית וספרותה, אך כאשר התחזק בחוכמת הקבלה, הרגיש כי החכמות הזרות מעכבות את התקדמותו, וצם ארבעים יום כדי לשכוח אותן. הוא למד קבלה מפי רבי בנימין הלוי, תלמידו של רבי חיים ויטל, כך שהיה פה שלישי לאר"י הקדוש.

בשנת 1673, תל"ג, התמנה הרמ"ז לרבה של מנטובה שבאיטליה, ושם ייסד ישיבה. מאותו הזמן נכנס לעובי הקורה של תורת האר"י. האר"י העמיד כמה וכמה תלמידים, ורבים כתבו דברי תורה משמו. עד אותו הזמן רק מומחים ידעו להבדיל ולהבין מהי תורת האר"י, מהם דברי התלמידים ומי כותב דברים מוסמכים. בכלל נשמרו כתבי האר"י בסוד, והיו מצויים רק בא"י ובמצרים. הרמ"ז הביאם לאירופה, וייסד מפעל של מעתיקים ומגיהים שהעתיקו אותם בצורה מתוקנת. הוא עשה סדר בכל הכתבים העמוקים והמסובכים, והוציא מהם מנהגים המתאימים לתפילה ביום יום. כך נכנסו לסידור התפילה על פיו כל העניינים הקשורים בקבלה, פרקים ופסוקים הנאמרים – כגוונא, אנא בכח, לשם ייחוד ועוד. כל אלו לא היו קיימים בסידור, עד שבא הרמ"ז ועשה סדר בכל מנהגי הקבלה, וקבע איזה מהם יש לאמץ והינם מוסמכים.

רמ"ז כתב כמאה ספרים בנושאי קבלה ועניינים נוספים, הוא נפטר במנטובה בט"ז בתשרי תנ"ח, 1697. מצבתו לא נודעה עד לפני שנים ספורות. בזמן שקבלן שיפץ מחסן חומרי בנייה במנטובה, הוא גילה מצבה עם כתב יהודי, מומחים הוזעקו ואישרו, זו היא מצבתו של רבי משה זכות, שעל ידו נתגלגלה הזכות לסדר את סידור התפילה היהודי.