פרשת משפטים: אתיקה יהודית – הלכה למעשה

א. "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד, ובשביעית יצא לחופשי חינם... מכה איש ומת – מות יומת... עין תחת עין, שן תחת שן... וכי יגח שור... וכי יפתח איש בור... כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור... אנשי קודש תהיון לי... לא תהיה אחרי רבים לרעות, ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטות... מדבר שקר תרחק... שלוש רגלים תחוג לי בשנה... לא תבשל גדי בחלב אמו... ויקח ספר הברית, ויקרא באוזני העם, ויאמרו כל אשר דיבר ה' – נעשה ונשמע".

ב. פרשת משפטים מגיעה בסמיכות למעמד הר-סיני, וכהמשך אליו. וכלשון רש"י: "ואלה [המשפטים] – מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". מעל חמישים מצוות ונושאים משפטיים רבים ומגוונים, נוכחים בפרשה: דיני עבדים, דיני נזקי ממון וארבעת אבות הנזיקין, דיני גנבה וגזלה, דיני שומרים, דיני הלוואה, דיני מאכלות אסורים, שמיטה ועוד. "המשפטים" האמורים, אשר חלקם חלחלו במהותם לשיטת המשפט הישראלית, נועדו לחיי היום-יום, ובעיקר לעניינים בין אדם לחברו – סוגיות ארציות, עסקיות ואף פליליות. אך כיצד כל אלה מתחברים לאירוע המכונן והעילאי של מעמד הר-סיני? לכאורה, עולה תחושת נפילה ועגמומית: מהתרוממות הרוח של גבוה מעל גבוה, שהתרחשה מתוך התרגשות אדירה ואחדות למרגלות ההר, אנו עוברים או למעשה יורדים, אל עבר האותיות הקטנות של חיי החול, ההלכות, התביעות והמחלוקות המשפטיות.

ג. בספרו – "איש ההלכה - גלוי ונסתר", כתב הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, על דמותו האידאלית לשיטתו של איש ההלכה. על מנת להבין את אישיותו של זה, מקדים הרב סולובייצ'יק ומתאר אותה על רקע שתי דמויות נוספות – איש הדת ואיש הדעת: "איש הדעת, כשהוא מתבונן בתבל ומלואה, ומסתכל בהוויה הגדולה והנשגבה, הרי הוא מתאווה להכיר על מנת להבין ולהשכיל. שאיפת איש הדעת היא לגלות את סוד העולם ולפשוט את בעיות היש". איש הדעת, ניתן לומר, מתבונן על העולם ממגדל השן. הוא תיאורטיקן. הוא הוגה בשאלות של אונטולוגיה. הוא מבקש לפשט את משוואת היקום. ובעיקר – הוא שואף להבנה. לעומתו, ממשיך הרב סולובייצ'יק להסביר: "איש הדת, כשהוא ניצב על יד עולמו של הקב"ה ומסתכל בו, אינו שואף להפוך את הרז שביצירה לתופעה פשוטה... רצונו להדגיש את המסתורין שבהוויה... איש הדת יוצא חוץ לתחום הממשיות והמציאות הנתונה במסגרת הניסיון המדעי, ונכנס לרשות גבוה". איש הדת, על פי הגדרתו של הרב סולובייצ'יק, מבקש את הרוחניות הטהורה. איש ההלכה, טוען הרב סולובייצ'יק, כולל בתוכו את שתי הדמויות, אך גם שונה משתיהן: "האידיאל של איש ההלכה איננו גאולת עולם על ידי עולם למעלה ממנו, אלא על ידי עצמו, על ידי הסתגלות המציאות המוחשית להוויה האידיאלית של ההלכה". הרב סולובייצ'יק עומד על הפער בין איש הדת, אשר לענייננו מייצג את הדבקות בפסגת הר סיני והשאיפה לעולמות עליונים, לבין פרשת משפטים, המגלה את הקיום הרוחני בחיי היום-יום. לדבריו: "איש הדת פותח בעולם הזה וחותם באצילות, ואיש ההלכה פותח באצילות וחותם בעולם הזה. איש הדת תאב לעלות מן עמק הבכא של הממש אל הר ה', ולהיחלץ מן המיצר של המוחשיות לתוך מרחביה של הוויה טרנסצנדנטית, מזוקקת וצרופה. [לעומתו] איש ההלכה נכסף להוריד את הטרנסצנדנטיות לגיא צלמוות של עולמנו ולהפכה לארץ החיים. בשעה שבאיש הדת פועמת הכמיהה לניסה ובריחה מן הריאליות... איש ההלכה עג לו עוגה בעולם הזה ואיננו זז ממנה... תעודתו מכוונת, לא כלפי בריחה לעולם אחר שכולו טוב, אלא כלפי הורדת העולם הנצחי הזה לתוך עולמנו".

ד. מתוך דבריו של הרב סולובייצ'יק מתבהר המעבר המהיר ממעמד הר סיני לחוקים ולמשפטים המפורטים בפרשתנו. החיבור מעיד על הצורך והאידיאל לאחד את העולמות, את התיאוריה למעשה, את הרוח לחומר, את הטרנסצנדנטי לאימננטי, את האצילות ליומיומי. וכדברי הרב סולובייצ'יק: "הלא העולם האידיאלי, משאת נפשו וילד שעשועיו של איש ההלכה, נוצר רק לשם התגשמות בעולם הריאלי הזה. העולם הזה מייצג מצע ההלכה ורקע איש ההלכה. פה יכולה להתגשם במידה מרובה או מועטת. פה יכולה להתממש ולצאת מן הכוח אל הפועל. פה, בעולם הזה, קונה איש ההלכה חיי עולם!... אין ההלכה מעוניינת בעולם טרנסצנדנטי כלל וכלל". המציאות הרוחנית האמיתית והאידאלים הנשגבים, יכולים להתגשם – תרתי משמע, רק בעולם המעשה. העולם המשפטי, עד כמה שהוא יומיומי, חומרי, ולעיתים טרחני ומסורבל, ובדומה חיי השגרה של העולם הזה, הם המקום בו ניתן להביא לידי ביטוי את התפיסות הגבוהות שנשמעו בסיני. ובכלל – את המחשבות הטמירות והנפלאות שבכל תחום ותחום, ניתן להוציא לפועל רק במעשים, אחרת הן נשארות תיאוריות ותו לא. מכאן, כפי שמסביר הרב סולובייצ'יק, מתברר עומק העיקרון ההלכתי לעניין פיקוח נפש: "'פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה – וחי בהם ולא שימות בהם. חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה'. הלכה זו היא סיסמת היהדות". סיסמא זו, בפרשנותו של הרב קוק, משמעותה להביא לידי "איחודם של הפרוזדור והטרקלין", לראות "אור עולם הבא זורח בעולם הזה". או לענייננו: לחבר את מעמד הר סיני לפרשת משפטים.

ה. ומהכלל לפרט. לאחר מעמד הר סיני, בו "כל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן", עוסקת הפרשה בראשיתה בסוגיית זכויות עבדים. לשם השוואה, רק בשנת 1865, בוטלה העבדות בארה"ב. אך בני ישראל, עבדים שזה עתה השתחררו מעול המצרים, מקבלים על עצמם ב-"נעשה ונשמע", לכבד עקרונות הבאים להגן על חיי העבדים: עקרונות המבטאים תיקון לעבדות המופקרת אשר הייתה מקובלת בימיהם, אותה חוו על בשרם; עקרונות הדורשים לעגן את הזכות לחירות, לשוויון ולכבוד האדם. קבלת כללי הוגנות וצדק נאורים שכאלה, אינה דבר של מה בכך בהתחשב במצבם המעמדי של בני ישראל. לרוב, כאשר "הגלגל מתהפך", והחלש והנרדף הופך לחזק ושולט, מתעורר בו רצון לנקום ולהנכיח את כוחו המתעצם. אך בני ישראל מצווים שלא להיות כמו אותם אלה ששיעבדו אותם באכזריות. על זו הדרך, ובהקשר שונה, ניתן הציווי הבא, אשר גם הוא נדמה כנוגד את האינסטינקט הטבעי: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו – עזוב תעזוב עמו". ציווי זה המתכתב עם הפסוק "ללא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", מטיל חובה מוסרית מאתגרת: לסייע גם לשונא. וכלשון רש"י: "עזיבה זו לשון עזרה". חובה זו שונה בתכלית מהגישה הנוצרית של "הפניית הלחי השנייה" (שנאמרה על רקע דיני הנזיקין של פרשת משפטים), ומכאן מורכבותה – המעשית והרגשית. דוגמא אחת מני רבות, כיצד קוימה דרישה זו במהלך ההיסטוריה היהודית, מצויה בסיפור הבא.

ו. בשנת 1961, באחד מהמשפטים המפורסמים ביותר שנערכו במדינת ישראל, נידון הצורר הנאצי אדולף אייכמן – מי שהיה ממתכנני "הפתרון הסופי", ואחראי לרציחתם של המוני יהודים. מעבר למשמעות הלאומית והפסיכולוגית של משפט זה – אשר העניק תוקף לכאב ולשכול הבלתי-נגמר של ניצולי השואה, היווה משפט אייכמן מודל למשפט צדק. זאת, חרף העובדה כי הנאשם פעל לכל אורך חייו ביודעין ובמזיד – בניגוד לכללי הצדק הטבעי. בפתיחת המשפט, עמד התובע מטעם המדינה, היועץ המשפטי לממשלה – עורך הדין גדעון האוזנר, ופתח את פרשת התביעה, אשר שודרה בשידור חי ברדיו. מילותיו דאז נחרתו לדורות בפנתאון הציוני: "במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי. עמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין, וקבריהם פזורים על פני אירופה, לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה, ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא". לצדו של האוזנר, ישב עוזרו – קצין המשטרה של "לשכה 06", אשר ניהל את חקירות אייכמן. היה זה אדם אינטליגנטי, חזק, מקצועי ושקט – מיכאל גולדמן, אשר בפי חבריו נקרא: מיקי. רק בעיצומו של המשפט המתוקשר, ובדרך מקרה, התגלה סודו של מיקי – הוא עצמו היה ניצול שואה.

ז. גולדמן נולד בשנת 1925. במהלך מלחמת העולם השנייה גורש לאושוויץ, ובהמשך למחנות נוספים. מספר אסיר קועקע על אמתו השמאלית. הוריו ואחותו, ורבים ממשפחתו, נרצחו בשואה. בינואר 1945, צעד גולדמן בצעדת המוות הידועה לשמצה. בכוחותיו האחרונים ובתושייה רבה, ולמרות שנודע בתור הנער שספג "שמונים מלקות" בגטו פשמישל וכמעט נרצח בדם קר, הוא הצליח להימלט ולהסתתר אצל משפחה פולנית, אשר לימים הוכרה כחסידת אומות העולם. מיקי, אשר היה איש ספר וידע לדבר בשפות רבות, כולל פולנית, אידיש, עברית, רוסית וגרמנית, הצטרף לצבא האדום בסמוך לאחר בריחתו מציפורני הגרמנים. מנרדף וניצול שואה הפך באחת לרודף ומכה בנאצים. על שירותו בצבא רוסיה, במהלכו גם נפצע בקרבות נגד הגרמנים, זכה גולדמן – על אף היותו יהודי, במדליות רבות ובפרסי הוקרה. גולדמן, אשר התכבד להדליק משואה ביום העצמאות, מהווה סמל של תקומה יהודית וניצחון הרוח, וכפי שנראה, גם כמייצגה של התגשמות האתיקה הנדרשת בפרשת משפטים.

ח. בספרו "מי באש ומי במים – מיומנו של שריד שואה", כתב גולדמן, בתקופה בה שירת בצבא הרוסי, את הדברים המרגשים הבאים: "בהיותי עסוק בניקוי הנשק שלי, שמעתי פתאום בכי של שני ילדים קטנים שעברו לידי הרכב שלנו וקראו בגרמנית: 'מוּטי, מוּטי' ('אמא, אמא!'). אינסטינקטיבית ירדתי מהרכב, ניגשתי אליהם ושאלתי בגרמנית מדוע הם בוכים. הם נדהמו לראות מולם חייל רוסי דובר גרמנית, אבל בראותם שאני מחייך אליהם (היו בערך בני 5-6), סיפרו לי כי כשהלכו עם אמם ברחוב, היא פתאום עזבה אותם והתחילה לרוץ, והם אינם יודעים איך למצוא אותה. הבנתי שכנראה ברחה מפני החיילים שלנו. אמרתי לשני הילדים שלא יפחדו, ושאני אביא אותם לאנשי ועד העיר, שבוודאי ימצאו את אמם, וכך עשיתי. בעירייה כמעט התעלפו בראותם אותי עם הילדים, פונה בגרמנית ומבקש לטפל בשני הפעוטות. בשובי לרכב שלי, אמרתי לעצמי בכעס: אידיוט, מה עשית? 'הם' היו נוהגים כך אז עם שני ילדים יהודים?... אבל הוספתי: 'הם' זה לא אנחנו. אנחנו לא איבדנו צלם אלוקים".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.