"אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני יודעת שאני בדרך"

כשג'ניפר נכנסה לבית חב"ד ראיתי אישה לא צעירה. נאה וגלוחת ראש.

היא לבשה גלימה כתומה של נזירה. עיניה חקרו בזהירות את החדר, וכשהסתכלה סביב ניכר בה היטב שהיא מתלבטת.

אני זוכרת את הרגע שבו ניגשה אלי, נעמדה צמוד לשולחן שלי ולחשה בשקט: "אני במקור מלוס אנג'לס, אבל גרה בנפאל כבר חמש שנים, ואני יהודייה".

 לא בכל יום פוגשים נזירה במנזר נפאלי שמספרת שהיא יהודייה.

מתוך אותו מפגש צנוע נרקם קשר עדין, כמעט בלתי נתפס.

כל כמה שבועות היא הייתה מבקרת בבית חב"ד. תמיד בחשאיות, תמיד בשקט.

בהתחלה היא לא שאלה שאלות ולא חיפשה תשובות, רק ישבה בפינה עם עיניים חולמות.

אט-אט נרקם הקשר בינינו.

היו רגעים שבהם הייתי מוצאת אותה מתבוננת בי, והייתי יכולה להרגיש שהיא שוקלת את דבריה. כאילו כל ביקור שלה היה דיאלוג עם עצמה, עם כל שאלה שלא שאלה.

פעם אחת, במהלך עוד שיחה, היא לחשה לי: "יש ימים שאני שומעת בתוכי את התפילה שאמא היתה לוחשת לי, את 'שמע ישראל'. ואני לא מצליחה להשתיק את הקול הזה".

במשך הזמן, הפכה השאלה הזו לחלק מהותי בתהליך שלה, אך לא רק היא.

יום אחד היא סיפרה לי בשקט, כמעט בלי קול, על הדרך שהובילה אותה למנזר. "ברחתי", היא אמרה, והמילה ריחפה בין שתינו כמו סוד אפל. "לא ידעתי מי אני, לא ידעתי לאן אני שייכת. הנפש שלי היתה תמיד סדוקה. מעולם לא נישאתי, וגם ילדים אין לי... כשהגעתי לכאן, הם נתנו לי שקט. נתנו לי מקום שבו לא הייתי צריכה לשאול שאלות או להתמודד עם תשובות".

אבל השקט, כך גיליתי, לא באמת מילא את לבה.

"במנזר הם מלמדים אותנו להתרכז בנשימות", היא סיפרה באחת הפגישות שלנו, עיניה משתהות על הלהבות המרצדות של נרות השבת. "אבל דווקא אז, בזמן המדיטציה, אני שומעת בתוכי מנגינות מהבית. שירים שסבתא שלי הייתה שרה, קולות של שבת, ריחות של חלה".

יום אחד, היא פתחה בפני עוד חלק מהסיפור שלה. "כשעזבתי את הבית", היא אמרה, "אמא נתנה לי תליון קטן של מגן דוד. היא אמרה לי, 'אולי את מתרחקת, אבל אני יודעת שהלב שלך יחזור'. שנים שמרתי אותו מוסתר, אפילו מעצמי. אבל יש לילות שאני מחזיקה אותו ביד ורק בוכה".

היא הוציאה את התליון הקטן, ומדי פעם הייתי רואה את עיניה נשטפות בדמעות כשהיא נוגעת בו. אותו תליון ישן, עם חלודה קלה, נשא עמו משא כבד כל כך, ושאלות שהיא לא תמיד ידעה איך לשאול. ראיתי את הכאב בעיניה, את הקרע הפנימי שמסרב להירפא.

אני מודה, היו רגעים שבהם הרגשתי שאני לא יודעת מה לומר לה.

כי איך אפשר להציע תשובה למי שנמצא בתהליך עדין ועמוק כל כך? לפעמים הייתי מוצאת את עצמי מתפללת בלב: "אלוקים, תן לי את המילים הנכונות". לא תמיד הייתי בטוחה שהן באו ממני – אבל היא הייתה מקשיבה לי. נעה בין אמונה לחשש, בין אור לחושך.

יום אחד היא אמרה לי: "חני, אני מפחדת". היא דיברה על הפחד לאבד את השקט שמצאה במנזר, אבל גם על הפחד לא למצוא את עצמה מחדש.

"מה אם אני לא שייכת לשום מקום?", היא שאלה, והעיניים שלה התמלאו בדמעות. ניסיתי להרגיע אותה: "לפעמים, הדרך לשייכות עוברת דווקא דרך המקומות שבהם את לא מרגישה שייכת. אל תמהרי – את תמצאי את הבית הפנימי שלך".

עם הזמן, השיחות שלנו לא רק השפיעו עליה – הן השפיעו גם עלי. היא גרמה לי להתבונן מחדש על עצמי, לשאול את עצמי מה באמת מניע אותי, ואיך אני יכולה לעזור לאנשים שנמצאים במקום שונה כל כך.

כל מפגש איתה היה עבורי שיעור בענווה ובקבלה, הבנה שהמסע של כל אדם הוא ייחודי וקדוש.

לפני כמה שבועות היא שוב הגיעה. מיד ראיתי את השינוי. היא הייתה שקטה, אבל לא באותו שקט ריק שהכרתיה קודם. היה בה שקט שמחובר. היא הוציאה את התליון שלה, אותו תליון מחלודה קלה, ואמרה לי, "פה זה הבית שלי".

כשהדלקנו יחד נר של שבת בפעם ההיא, לראשונה ראיתי אור לא רק במצח שלה – אלא גם בעיניים.

"אני לא יודעת עדיין מה יהיה", היא לחשה, "אבל אני יודעת שאני בדרך".

ואז היא שאלה אותי, כמעט בביישנות: "חני, את חושבת שגם לי יש מקום בעולם הזה? גם כשאני לא שלמה?". ואני, בעיניים דומעות, עניתי לה: "לכל יהודי יש מקום. גם כשאנחנו שברים, אנחנו עדיין חלק מהשירה הגדולה של העם שלנו".

ובאותו רגע הבנתי שגם אני למדתי ממנה משהו עמוק.

הבנתי שהשייכות לא נמדדת רק בתשובות ברורות, אלא ברצון להישאר חלק – גם כשלא הכל ברור...

*

הבוקר קיבלתי ממנה הודעה.

ג'ניפר התקשרה, נשמעה בודדה אבל לא עצובה.

"חני", היא אמרה בקול רועד מעט, "אני חוזרת לקהילה בלוס אנג'לס".

 לא היה ספק בקולה – זו לא היתה החלטה קלה, אבל היא ידעה שזה הזמן.

"אין לי תשובות מוחלטות", היא הוסיפה, "אבל אני יודעת שאני חייבת להתמודד עם העולם שלי עכשיו. כל מה שחיפשתי כאן, במנזר, הבנתי שאני צריכה לקחת את זה משם, מהחיים שלי".

היתה שתיקה ארוכה, ואז היא הוסיפה: "אני לא יודעת אם אמצא את התשובות", אמרה בקול שקול, "אבל אני יודעת דבר אחד – לא לחפש, זה מה שמפחיד אותי באמת. אני הולכת להילחם על כל שאלה, כי רק בדרך הזו אני אמצא את עצמי".

הוא שכבר אמרתי,

המסע של כל אדם הוא ייחודי וקדוש.

ואנשים מדהימים ומיוחדים כמו ג'ניפר – אני פוגשת כל הזמן.

כל אחד מהם מביא איתו סיפור, תיק של חוויות,

ולמרות כל מה שהם עברו, הם לא מפסיקים לחפש.

זה לא חיפוש אחרי תשובות פשוטות – זה חיפוש אחרי משמעות.

כל אחד מהם,

בדרכו,

מלמד אותי שיעור חדש על החיים.