כך נהפוך את הטראומה של החזרת החטופים לדרך של צמיחה

היום הזה ייזכר בתולדות עם ישראל כאחד העצובים שחווה.

איך אפשר לדמיין את כפיר ואריאל ביבס ביחד עם אמא שירי חוזרים אלינו בתוך שקיות שחורות?

ומה לגבי עודד ליפשיץ עם החיוך הנצחי?

כמחנך העיקרון הוא לא לפתוח עם התלמידים (אני מחנך ביסודי) כל עוד הם לא שואלים. 

יותר מידי טעויות יכולות להיווצר כתוצאה מפתיחת דיון לא מבוקרת או מושכלת, ומספיקה פליטת פה אחת בכדי לעורר טראומה אצל תלמידים, שכלי הקיבול הצעירים שלהם לא באמת מוכנים להתמודד מול סיטואציה מורכבת וקשה כל כך לעיכול גם עבור אנשים מבוגרים ומנוסים מהם בהרבה.

מה עוד שבכיתה הטרוגנית, חלק מהתלמידים יכולים לשמוע ולקבל דברים שחלק אחר פחות מוכן להכיל ולעבד, ותמיד יהיה לך התלמיד שמבחינתו מספיקה מילה אחת בשביל להוציא אותו מאיזון ולגרום לו לתגובות שלא באמת ציפית להן כשהחלטת לפתוח את הנושא העדין הזה לדיון.

לעומת הכיתה, אצל ההורים, לכאורה, הסיפור קל יותר, ובכל זאת, מהניסיון שלי, גם ההורים מרגישים הרבה פעמים נבוכים לנוכח מצבים כאלו ולא תמיד יודעים מאין לגשת לבעיה הרגישה הזו.

ובכל זאת, הרשו לי להציע כאן דרך אחת להתמודד עם העניין: השאלה היא איך אנחנו גורמים לעולם להפוך לטוב יותר באמצעות מעשים טובים שאנחנו הולכים להקדיש לזכרם של הנרצחים.

הדרך הזו בעצם נמנעת מלהיכנס לכל מיני פרטים שאנחנו לא רוצים לחשוף אליהם את הילדים, והיא גם לא נוגעת בכל סוגיית הרע והטוב בעולם מצד העניין המוסרי שלהם.

הדרך הזו בעצם מסיטה את כל העניין ולוקחת אותו לרובד של הצמיחה וההתחדשות, כאשר היא בעצם אומרת: איך אנחנו מצליחים להפוך את המוות של הילדים הג'ינגי'ם היקרים הללו, של אמא שלהם, של עודד – למשהו נצחי וקבוע, שימשיך לדלוק, ואף רוח של מחבלים לא תוכל לכבות לעולם.

וכאן אני ממליץ לכם על שתי שאלות שאתם יכולים לשאול את הילדים שלכם בעקבות האירועים המצערים שעם ישראל עומד לעבור:

1. האם יש לכם איזה משהו שמדבר אליכם, והייתם רוצים באמצעותו להפוך את העולם לטוב יותר, ולהקדיש את המיזם הזה לזכר החטופים שלא שבו אלינו בחיים?

זה יכול להיות מיזם של "ספסל חברות" שבו התלמידים יבנו ספסל מעץ, וכל תלמיד שרוצה לשחק עם כמה חברים אבל מתבייש לבקש מהם – פשוט יישב על הספסל.

זה יכול להיות מיזם של "אח בוגר", שבו כל תלמיד מהשכבה הבוגרת "יאמץ" תלמיד מהכיתה הנמוכה ויראה איך הוא יכול לעזור לו.

זו יכולה גם להיות הקמת "שוק קח ותן" בבית הספר, שבו תלמידים מוסרים כל מיני דברים שהם לא צריכים לתלמידים אחרים.

2. האם יש לכם איזה משהו בעצמכם, שהייתם רוצים לשנות, ולהקדיש את השינוי הזה לחטופים?

נניח – אתם מודעים לעבודה שאתם נוטים להיות כעסנים, ובא לכם לנסות ולהילחם במידה הזו. האם נדמה לכם שתוכלו להחליט שבכל יום, למשך שעה אחת, אתם נלחמים בכל הכוח שלכם בשביל לא לכעוס?

רק שעה אחת ביום. זה הכול. אבל שעה שבה אתם נותנים הכול.

או למשל, אם אתם מגלים שיש לכם נטייה "ללכלך" על החברים שלכם, וזה די מפריע לכם כי אתם לא רוצים לחשוב שאתם טיפוס שמלכלך על החברים שלו... אז אתם מחליטים שכמו בעניין של הכעס, שבכל יום מהשעה ארבע ועד לשעה חמש אתם עושים הכול בשביל לא ללכלך על אף חבר. פשוט מאוד!

את המאמץ הזה, ואת ההתפתחות האישיותית שלכם, אתם מקדישים לחטופים.

בצורה כזו, אנחנו בעצם - גם הופכים את העולם לטוב יותר, גם נהיים אנשים טובים יותר, ובעיקר גם נותנים לחטופים - שביניהם כפיר ואריאל ביבס, שירי וכן עודד ליפשיץ, להפוך להרבה יותר מזיכרון: הם נהפכים באמצעות המעשים שלנו, שישנו את העולם, לרוח הנצחית והפועמת שבשמה אנחנו ממשיכים לחיות כאן, בישראל, ולהמשיך את הקיום המופלא הזה של העם היהודי.

בעצם המעשים הטובים האלו והשאיפה להשתפר ולהרים את עצמנו גבוה יותר, הפכנו את החטופים לרעיון. 

ורעיון, כמו שאנחנו יודעים, אי אפשר באמת להרוג. 

גם לא מיליון מחבלי נוחב'ה.

לעילוי נשמת שירי אריאל וכפיר ביבס הי"ד, וכן לעילוי נשמת עודד ליפשיץ הי"ד. ארץ אל תכסי דמם.