"אילו היה לי כוח, הייתי יוצא לשוק": סיפור חייו המטלטל של הרב ישעיהו שפירא

"אילו היה לי כוח, הייתי יוצא לשוק, הייתי מכריז ואומר – שבת היום!". רבים מאיתנו מכירים את השיר הזה, במנגינתו העצובה-שמחה, המדמה אדם עצוב ומיואש, המתאושש לפתע לקראת סיום המשפט. אך לא רבים יודעים של מי המלים והלחן.

בשנת תרע"ד, 1914, ישב הרב ישעיהו שפירא בסלון ביתו של הרב קוק, בשכונת בית דוד, בין רחוב יפו לרחוב הנביאים, בקומה השנייה.

הרב שפירא היה בנו של רבי אלימלך שפירא, האדמו"ר מגרודזיסק, נכדו של רבי חיים שמואל הורוביץ, האדמו"ר מחנצ'ין, המיוחס למשפחת הלויים הורוביץ, מצאצאי השל"ה הקדוש – שעל שמו נקרא "ישעיהו". הרב ישעיהו שפירא היה חתנו של האדמו"ר מקרימילוב. עם יחוס משולש ומרובע כזה, הוא יכל להיות עתה מנהיג חסידות נכבד בפולין, אבל ארץ ישראל בערה בו. כמו סבו זקנו השל"ה, הוא הרגיש שאינו מסוגל להישאר בפולין, ולמרות התנגדות משפחתו, ואף חמיו, הוא עלה בגפו לארץ ישראל (אשתו הוצרכה להישאר בבית אביה). כאן הוא נשא ונתן בתורה עם חכמי ארץ ישראל, ושכח מכל ענייני העולם הזה – מכרי הדשא והיערות של פולין, משפע הנהרות והאגמים, מההרחבה שהיתה בחצרות האדמורי"ם בהם גדל.

באותו היום נכנס שוטר טורקי לביתו של הרב קוק בגסות: "שמענו שיש אצלכם אזרח רוסי", אמר. "אכן", הודה הרב ישעיהו שפירא, "אני אזרח רוסי".
"ובכן, עליך לעזוב את הארץ ברגע זה. אנחנו במצב מלחמה עם רוסיה". וכך, בעטיה של הלשנה מכוערת, נאלץ הרב שפירא לשוב לעיירת הולדתו, שם היה בצילו של אחיו הגדול, האדמו"ר מפיאסצנה, שנודע בתורותיו העמוקות.

אך הרב שפירא לא ויתר. עם סיום מלחמת העולם הוא שב ועלה לארץ ישראל, הפעם תחת שלטון האנגלים. נפשו כמהה לחסידות, שלא היתה מצויה מאד באותו הזמן בארץ, אך הוא מצא את  שאהבה נפשו אצל בן דודו, האדמו"ר מדרוהוביץ, שפתח בפניו את חצרו שברחוב דוד שבשכונת הבוכרים. בביתו גדל וממעיינותיו ינק תורה חכמה וחסידות.

בשנת תרפ"ד נפטר האדמו"ר מדרוהוביץ, והרב שפירא החליט שהוא צריך לצאת לדרך חדשה. הוא יקים התיישבות של חסידים, שיחוננו את אדמת ארץ ישראל תוך חיים על פי דרך החסידות. באותה השנה הקימה קבוצת "בית ונחלה" הוורשאית, בראשות הרב יצחק גרשטנקורן, את העיירה בני ברק במרכז הארץ. הרב שפירא הצליח לגייס קבוצה דומה לרכישת קרקעות עבור התיישבות יהודית חסידית בעמק זבולון. הקרקע, בגודל אלפי דונמים, נרכשה ממשפחת סורסוק הלבנונית, ויחד עם עוד קבוצות חסידיות הוקם היישוב "כפר חסידים".

רבות היו תלאותיהם של החסידים המתיישבים. בתוך קרקעותיהם היו ביצות רוחשות יתושים וסכנת מלריה. בשבת הראשונה שבה ערכו האדמו"רים טיש לכל המתיישבים, תחת כיפת השמים ולאור נרות, התאספו סביבם עננים של אלפי אלפים של זבובים... גם החסידים וגם הזבובים לא התכוננו לאירוע, והיו רגעים קשים מנשוא, אך עם הזמן התייצב המקום.

בכפר חסידים היו עוד שני אדמורי"ם, והרב ישעיהו שפירא לא מצא את מקומו ביניהם. הוא המשיך מעט צפונה, אל הכפר כופריתא, 5 ק"מ מכפר חסידים. מן האפנדי של הכפר קנה קרקעות, והיה ממקימי היישוב כפר אתא, שלימים נהפך לעיר הגדולה קריית אתא (ועוד קודם לכן התפרסם במפעל הטקסטיל הישראלי "אתא"). היישוב סבל מפגעים רבים, מחלוקות התעוררו, והרב ישעיהו שפירא היה אחראי להשכנת השלום. במאורעות תרפ"ט חרב המקום, ויושב מחדש.

אך הרב שפירא לא ישב על גפנו ועל תאנתו. הוא המשיך הלאה, ואחרי תהפוכות חיים שונות קבע את מושבו בכפר פינס, שם היה עורך שולחן ליל שבת כמנהג אדמורי"ם, ומפיח תורה וחיים באנשי ההתיישבות העובדת. שם, באחד מלילות השבת, פצח בשירו הנוגה "אילו היה לי כוח, הייתי יוצא לשוק, הייתי מכריז ואומר – שבת היום". השנה היתה תש"ה, והידיעות המרות מאירופה חלחלו אט אט לתודעתם של יושבי הארץ. כל קהילות הקודש בפולין נחרבו, החסידים ורבותיהם ברובם המוחלט נהרגו בייסורים ובמיתות משונות, כולל כל משפחתו, ואף אחיו הגדול, האדמו"ר מפיאסצנה, שהיה הרוח החיה בין שומרי המצוות שבגטו ורשא, בעל "חובת התלמידים", נהרג על קידוש ה'. לבו של הרב שפירא, אוהב עמו וארצו, לא עמד בכל זאת, והוא נפטר בגיל 54, בערב חג השבועות תש"ה. למרות חייו הקצרים, הספיק לפעול גדולות ונצורות, שרק על חלק מהם סיפרנו כאן.

נטמן בהר הזיתים.