אין מילים לתאר את השמחה שחשתי. הנה, זה עובד

אני עדיין יַָשוּב על ספסל העץ החורק, באפלוליתו של חדר השיעורים ההולך ומחשיך, מעכל את עוצמתו של הרגע, שם הציץ עלי בעל הבירה, כשלפתע תחושת קרבה מצמררת חולפת בי. מרגיש בנוכחותו המנחמת של אבא שבשמיים, קרובה מאי פעם.

דווקא כשחוויתי לראשונה את עומק הכאב והבדידות, במודעות בהירה כל כך, דווקא שם גיליתי את ה' יתברך ואהבתו אלי, שמעתי  את קריאתו המהדהדת, "בוא אלי, בני אהובי! דבר איתי על מה שקשה לך, זה אני פה מאחורי כל הכאבים, הפיזיים והנפשיים".

כי זו היא הנפש היהודית. ככל שתצלול עמוק יותר לתוכה, כך תגלה בצורה ברורה יותר את התקשרותה, דבקותה ואמונתה באביה שבשמיים, יוצר הכל.

ללא האמונה, איני יודע כיצד יכול אדם להכיל הכרה ברורה למחלה חשוכת מרפא, כשאין לאל ידו לעשות מאומה. רק דיכאון וייאוש יכולים לצמוח ממודעות מנותקת שכזאת.

עד עתה, אמונה וביטחון בה' נתפסו בעיני כתחום ששייך ל"עויבדים" נשגבים, שכבר כבשו מיצרם הרע את כל השטחים שבהם אני עדיין מתמודד איתו (שלא בהצלחה מרובה...), או לחילופין, אנשים שמתמודדים עם צרות שונות ומשונות, שאין להם על מה להישען ולהיסמך, מלבד דיבורים של אמונה. לא משהו קשור במיוחד לבחור ישיבה קלאסי.

כל שכן שקשר אישי עם ה', היה נדמה בעיני כמשהו על גבול הנבואה, עניין ששייך לאלה שסיימו לטפס את כל השלבים בסולמו של רבי פנחס בן יאיר. לא נושא ששייך לאדם מהיישוב.

כעת, בהבזק של רגע, גיליתי שהם הכי רלוונטיים שיש.

כשאתה מצוי לבדך מול גוף שבוגד בך, מול מערכת רפואית שחורצת את גורלך ומול נפשך הנסערת והנבוכה, אתה מבין שאין דבר מרגיע בעולם כמו ההישענות על האמונה. הסלע היצוק והאיתן, שלא נע ולא זע למול סערות הזמן.

התחושה העוטפת והחמימה שיש מישהו שמלווה אותי על כל צעד ושעל, שרוצה בטובתי ובהצלחתי אפילו יותר ממני, מחזירה ללב את הפעימה שחסרה לו, ממלאת את הריאות באוויר צח, מרגיע.  

אני כבר לא לבד. ה' יתברך, אבי האוהב, צועד איתי יד ביד לכל אורך הדרך, נושא אותי על כפיו.  יש לי למי לפנות לעזרה, יש לי עם מי לדבר כשקשה לי, מישהו חפץ בקשר קרוב איתי, רוצה לשמוע את קולי.

*

כעת, כשלרשותי כלי הנשק המתקדמים ביותר בעולם – האמונה והביטחון, ולצידי אבי הכל יכול, יצאתי אל המלחמה האמיתית,  כזו השונה בתכלית מההכחשה העיוורת שבה דימיתי לראות עד כה לוחמת אמת.

בעוד שעד עתה חוויתי את המחלה כמלחמה ביני לבין היצר הרע המבקש למנוע ממני להגיע לייעודי, מה שגרם לי להתעלם לחלוטין מהנתונים ולהתמודד לבדי, כעת הבנתי שמדובר בניסיון מאבי האוהב, שתכליתו לחבר אותי אליו בקשר בל ינתק, וכשזה יקרה - ודאי שהמחלה תתפוגג ותיעלם, כאילו לא הייתה מעולם.

שהרי אין דבר העומד בפני האמונה. ואם כן, אחזק את לבבי באמונת אוֹמֶן שרירה וקיימת בכוחו האינסופי והבלתי מוגבל של ה' יתברך, ובעזרתו אנפץ את כל תחזיותיהם של הרופאים, שיעמדו נפעמים למול הנס הגלוי שיתגשם לנגד עיניהם.

הן אמת, עדיין איני שרוי בדרגת ביטחון שכזאת, אך ודאות גמורה מילאה אותי: "זהו התפקיד המוטל עלי, זוהי הדרך העומדת לפני, ובאפיק זה עלי להשקיע את מירב כוחותי ומרצי".

היד ה' תקצר?! היפלא מה' דבר?! משפטים אלו ושכמותם הבעירו את לבבי, נוסכים בקרבי כוח למלחמת אמונה בלתי מתפשרת, יוצקים התלהבות בתפילותי ומזילים דמעות של קרבה מעיני.

*

על מנת שתוכלו לשער עד היכן הגיעה עוצמתה של המלחמה, ועד היכן ירד עומקו של הקרב הבלתי מתפשר, לשוב להיות כאחד האדם, אספר לכם על הפעם הראשונה שבה התיישבתי על כיסא גלגלים.

עוד ביקור בבית החולים.

חולשה בלתי מוסברת תקפה אותי באותו יום, מרעידה את גופי. דידיתי מן המונית שהביאה אותי אל "איכילוב", מכוון את צעדי אל המחלקה המבוקשת. בדרכי נסמכתי על הקירות החלקלקים, מנסה לשאוב מהם כוח כדי להמשיך ולצעוד במסדרונות הבלתי נגמרים.

ואז זה קרה. הרגשתי איך באחת נשאבים ממני כל כוחותי, ובמשנהו, מצאתי את עצמי שרוע על רצפת בית החולים. ניסיתי להתרומם ולהתמיד בהליכתי,  אך לא מצאתי בנפשי ובגופי שום כוח לכך.

סניטר רחום שחלף בסמוך נזעק לעברי עם כיסא גלגלים, מציע לי את שירותי ההיסעים הנדיבים שלו. הוא לא חיכה לתגובתי, וחיש העמיס אותי על המושב המרופד, שואל אגב נסיעה נמרצת ליעד המבוקש.

בערתי מבושה ונחנקתי מתסכול, אך ניחמתי את עצמי בכך שמדובר באנקדוטה חד פעמית, ושבבית החולים אין זה מראה חריג כל עיקר. אך התחושה הצורבת ליוותה אותי עוד זמן רב לאחר מכן.

השורות שנוספו ביומני לאחר ששבתי הביתה היו: "צריך לזכור תמיד: מי שמרחם על הגוף שלו, בכך הוא מתאכזר על עצמו. וככל שהאדם יתאכזר על גופו, כך הוא יהיה יותר מאושר ויותר חזק, גם בגוף וגם בנפש".

זוהי תמציתה של המלחמה העיקשת שאותה לחמתי. כלליה הבלתי כתובים היו: לא להיכנע לחולשות הגוף, לשאוף תמיד למקסימום תפקוד ולמינימום עזרה, ולא לוותר על שאיפתי: לחיות, לכבוש ולשבור שיאים.

אינני אדם מסכן או מיואש. אני בחור עוצמתי וחזק, המתמודד בגבורה עם הניסיונות שאבי האוהב מנסה אותי, על מנת שאצור איתו קשר יומיומי קרוב, מלא באור ובאמונה.

כמה זמן זה ייקח – לא ידעתי. אך זאת היה לי ברור, בסופו של תהליך אהיה אדם בריא לחלוטין, הולך על שתי רגלי.

*

יום ועוד יום של תפילות נרגשות, אמונה וביטחון שהולכים ומתחזקים ושיח אישי קרוב עם ה', היוו את המרכיב המשמעותי בחיי, למשך תקופת זמן ניכרת שארכה קרוב לשנה, כשברקע, מתנהלת לה כל העת מלחמה בלתי מתפשרת בגוף ותחלואיו.

לעומת זאת, המחלה אף היא לא שקטה על שמריה, וככל שהחריפה המלחמה – הוסיפה היא לכבוש פיסה אחר פיסה מהליכתי, מטלטלת אותי בין חולשת שרירים לספסטיות (נוקשות), בפרדוקס שלא נגמר.

כשראיתי שמצבי רק הולך ומידרדר, פניתי לרופאי לביקורת, שבסיומה הוחלט להזרים לוורידי עירוי סטרואידים, על מנת לנסות לעכב את ההחמרה בתפקוד.

טיפול בסטרואידים מהווה ריטואל קבוע אצל חולי טרשת נפוצה. זהו "חומר כיבוי השריפות" היעיל ביותר למצבי החמרה והתקפים.

חמישה ימים ביליתי באשפוזי יום חוזרים ונשנים, כשבסופם נכונה לי הפתעה: בפעם הראשונה מאז האבחון כחולה חשתי הטבה ממשית. ההליכה נעשתה קלה יותר, רגלי שבו לסור למרותי, מאיצות ומאיטות בהתאם לפקודות מוחי.

אני זוכר את עצמי יורד מהאוטובוס ביסודות בשובי מהטיפול, לפני ניצבת ירידה תלולה אל עבר הישיבה, ולראשונה זה זמן רב, אני מסוגל לגמוע אותה בהליכה יציבה ואיתנה.

אין מילים לתאר את השמחה שחשתי, לא רק מעצם כך שאני צועד בקלות ובנינוחות, אלא בעיקר מההרגשה ש"הנה, זה עובד", האמונה והבטחון בה' נושאים פירות, אני מנצח במלחמה.

שלווה מתוקה אפפה אותי, מטעימה אותי לראשונה בעוצמתו של המושג "שלוות נפש הבוטח", חש נישא על כפיים חסונות "כגמול עלי אמו". אין תענוג גדול מזה. 

ההטבה הפיזית נמשכה מספר ימים מועט בלבד, כשלאחר מכן היא נמוגה והתפוגגה כאילו לא הייתה, אך ממני כבר לא היה ניתן לקחת את החוויה העוצמתית של האמונה.

לא! זו לא הייתה "מתיחה". ה' יתברך, אבי האוהב, לא התכוון להשלות אותי. הייתה זאת מקפצה זמנית, התרוממות לשעה קלה אל למעלה מן השמש, לחוש מהם הגבהים שאליהם אפשר להעפיל, לטעום עד כמה עמוק אפשר להתמסר, ולקבל החלטה "לכאן אני שייך, אין לי מקום אחר".

זוהי הדרך ואין בלתה. כשהמטרה משורטטת בראשי, עלי להתחיל ולטפס בכוחות עצמי אל עבר היעד, לחרוק שיניים, להיאחז בציפורניים על הסלע החלקלק, ליצור את הקרבה והקשר עם ה' בעמל וביגיעה, בזכות ולא בחסד.

*

בסיומה של פרשת דברים מרגשת ומעצימה כל כך, מזדקרת לה שאלה מהותית.

אני מרחיב ומתאר לאורכו של הפרק, כיצד גיליתי מתוך הקושי וההתמודדות את הקשר הנפלא והמתוק עם ה' יתברך, מזהה לראשונה את הכמיהה לחוש אהוב וקרוב לאבי שבשמיים, אך ברקע מרחפת לה תמיהה גדולה.

ישנה תחושה שדילגתי על כמה שלבים, היישר אל קרבת ה' ואהבתו, תוך שאני מתעלם מהדבר הבסיסי ביותר שעל כל יהודי לעשות, כשבאים עליו ייסורים וקשיים – לפשפש במעשיו.

וכי איני זקוק לכפרת עוונות?! האם אין בי שום עוון ואשמה?! מדוע כאשר מתרגשת עלי צרה או התמודדות, אני מייד רואה בכך קריאה מאבי האוהב לשמוע את קולי, לחפוץ בקרבתי?

לדעתי, התשובה לכך נעוצה בחולשה אנושית בסיסית שקיימת בי (וכנראה שלא רק בי...). באופיי יש בי מרדנות שנרתעת מקבלת מרות וביקורת. עונשים ונזיפות גורמים לי להתנגדות ולדחייה. משום כך איני מסוגל לעמוד למול התחושה: "אני מקבל עונש על חטאי, אבא כועס עלי, מוכיח אותי".

הצורה היחידה שבה יכולתי להתמודד עם המחלה שהתרגשה עלי, היה ליצור קשר אישי קרוב עם ה', להתחבר אליו, לראות בייסורים קריאה של חיבה.

ככל שהתגברו הקשיים והתארכה המלחמה, רק גדלה אהבתי אליו יתברך, וכידוע, כשאוהבים מישהו מאוד, גם הדברים התמוהים והקשים שבהתנהלותו מקבלים גוון מואר, נידונים לכף זכות.

זהו חלק מהותי באמון הבסיסי בין אוהבים, אף כשאינך מבין מה הטעם למעשה פלוני, הנראה בעיניך כשגוי ומוטעה לחלוטין, עליך להתאזר בסבלנות ובאמונה שישנה סיבה והסבר למעשהו, וודאי בהמשך הזמן הוא יתברר כטוב, נכון וראוי.

כיום, במבט לאחור, אני מבחין שאין זו בריחה או סתירה לחשבון הנפש. אדרבה, זהו המסלול המיטבי ביותר אליו. שכן, כאשר האדם רואה בייסורים טובה מסוּתרת, שבאה ממקור הטוב, ומגמתה להיטיב עמו, או אז יש ברוחו כוח ותעצומות ליישר את אורחותיו ולתקנן. שונה כל כך מאדם החש נזוף ומרוחק, שכל חפצו הוא רק לחמוק בכל דרך ממפגש עם חולשותיו ומעידותיו.

השאלה האם ייסוריו של האדם הינם "קריאה לקרבה", או שמא "קריאה לְסֵדֶר", תלויה בהחלטתו ובבחירתו של האדם – האם להתבונן בקושי ובניסיון כפי המתחייב בפשטות מ"שורת" הדין (תרתי משמע...), או להפנות את תשומת הלב אל לפנים משורת הדין.

כי האהבה מקלקלת את השורה.

מתוך ספרו של משה זיאת, "לאסורים צאו". לראיון עם משה זיאת, לחצו כאן.

עורך הפרקים: יעקב ישראל.