עֲצַת ה' הִיא – תָקוּם: האם יש לילדים שלנו בשביל מה לקום בבוקר?

שש וחצי בבוקר. השעון המעורר שלי מצלצל. ברגע הראשון אני מנסה להתעלם, אולי זה סתם רעש, ועוד רגע זה יעבור מעצמו. אבל אחרי כמה שניות, במוח שלי מתכנסת ועדה מיוחדת, שמנסה לגבש החלטה איך להתייחס לרעש הטורדני.

קול אחד שבי אומר: "מוקדם... אולי פשוט תכבה את השעון ותחזור לישון, עוד רבע שעה. כדאי לך. זה יגרום לך לקום ערני יותר! פשוט תחזור לישון".

קול אחר שבי אומר: "ממש לא. אם אני לא אקום עכשיו, כל הבוקר יהיה בלחץ, זו סתם עצת היצר הרע, וזה לא כאילו שרבע שעה תגרום לכזה שינוי משמעותי בערנות. בקיצור, בלי תירוצים, צריך לקום!".

קול שלישי מנסה לפשר: "בסדר, רבע שעה באמת תגרום לבוקר לחוץ מדי, אבל 8 דקות ישפרו את כל ההרגשה, ולא יעשו לחץ יוצא דופן... בקיצור, תחזור לישון, רק 8 דקות!".

קול אחר שבי מתערב: "אם אני לא אקום עכשיו, אשתי תתעצבן עלי, ובצדק. יש הרבה סידורים לעשות, לא הוגן להשאיר אותה לבד. יאללה, קום!".

אבל הקול העייף לא מוותר כל כך מהר: "לא על הנוחות שלי אני נלחם, אלא על הריכוז בתפילה, על כאבי ראש בהמשך היום. באמת, זה לטובתך, 5 דקות נוספות לסגור את השינה בטוב, ותרוויח איכות חיים אחרת לגמרי כל היום!".

אבל אז קול אחראי יותר מסכם את הדיון: "זה לא לעניין. יש ילדים שצריכים אותי, יש סידורים. כל הקולות העייפים הם סתם יצר הרע. זה פסוק מפורש: "וַעֲצַת ה' הִיא - תָקוּם!". קדימה!

ואז אני פותח את העיניים, אומר "מודה אני", נוטל ידים, ומתחיל את שגרת יומי. נשמע מוכר?

הסיבה שבחרתי לשתף את עם ישראל בקולות שבראש שלי, היא תובנה מעניינת שרציתי לשתף: אני כבר לא כזה צעיר, וכבר הבנתי פחות או יותר איך העולם הזה עובד, והייתי מצפה מעצמי, שלא אצטרך לעשות את הדיאלוג הפנימי הזה בכל בוקר מחדש. ובכל זאת, בכל בוקר, שוב ושוב, לפני שאני מתחיל את היום שלי, יש לי ויכוח פנימי שכזה. הסיבה שאני כן מצליח בסוף לקום בזמן, ב"ה, היא שיש לי מספיק מחייבים חיצוניים, אחריות ויום מעניין, שזה הנשק שיש לכוחות החיוביים שבי להילחם בקולות העייפים, ולהמריץ אותי לפעולה.

השאלה שכל אבא ואמא צריכים לשאול: האם גם לילדים שלנו יש בשביל מה לקום בבוקר? מחכה להם סדר יום שמעניין אותם? נכון, אין דבר כזה יום שכולו הנאה צרופה, יש מטלות ויש חלק טכני. אבל האם יש להם מחייבים, תחומי אחריות, תחומי עניין? אם לא, לא יעזור לקחת על עצמנו את התפקיד של הקול המעורר. אני אישית די מתעב את הרעש של השעון המעורר, ולא הייתי רוצה להיות הקול הזה בראשו של בני. אבל ככל שנדאג לתמריצים חיוביים (תלויי גיל כמובן), יש סיכוי שהילדים יקחו אחריות – ויקומו!