שווה סיפור: מעשה בתיק

הייתי רגע לפני פגישה ראשונה. אצלנו מקובל שהפגישה הראשונה בין בחור לבחורה נערכת בבית של הבחורה, וכך מצאתי את עצמי במרפסת הקטנה של ביתי, זו שמתצפתת על הכניסה לבניין. היא פינתית, כך שבדרך כלל אפשר לראות ממנה מבלי להיראות. רציתי להציץ ולראות את הבחור רגע לפני שהוא מגיע, לדעת לקראת מה אני הולכת.

דקותיים לפני השעה שנקבעה הופיע שם בחור, עם תרמיל ענק על כתפיו, ונכנס לבניין. מה זה? לא מקובל וגם לא הגיוני להגיע עם תרמיל כזה לפגישה, מה הוא סוחב שם? חשבתי שזה בטח לא הוא, והמשכתי להמתין במרפסת, ואז נשמעה דפיקה בדלת.

כן, זה הוא. התיק שעליו הסתיר את כל הפתח, והיה נראה שהוא ממש מסתבך איתו. הוא הניח אותו בסרבול בצד. זה היה לי ממש מוזר, אבל החלטתי לא להתייחס לעניין. נכנסנו לסלון, התיישבנו והתחלנו לדבר. כשסיימנו את הפגישה, אבא שלי ניגש לדבר איתו כמה דקות, ואז הוא סיפר על התיק.

אנחנו גרים סמוך לבית הקברות סנהדריה, שם קבור מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל. הבחור רצה לנצל את ההזדמנות שהוא מגיע לאזור, ולפני הפגישה, נכנס להתפלל בציונו של מרן. כשהתכונן לצאת ממתחם הקבר, הוא ראה את התיק הגדול הזה, מונח ללא כל דורש. הוא ניסה לשאול אנשים, אבל אף אחד לא ידע לומר לו למי הוא שייך. הוא הבין שזה כנראה תיק יקר לבעליו, ולא רצה להשאיר אותו כך, מופקר לכל. לך תדע מה יקרה לו אם יישאר שם כך. לכן הוא לקח איתו את התיק, מתוך רצון לקיים מצוות השבת אבידה. רק אחר כך הבין שבעצם, זה לא הגיוני. הוא צריך לחזור הביתה, לצפון, הוא לא יכול לקחת איתו את התיק למקום רחוק כל כך – מה אם בעל האבידה יופיע? צריך להשאיר את התיק במקום קרוב... הוא שאל את אבי אם אפשר להשאיר את התיק אצלנו, והוא בינתיים ידאג לפרסם מודעות, ולמצוא את הבעלים. אבי הסכים.

וכך נשאר אצלנו התיק הגדול במשך שבועיים שלמים, תופס הרבה מקום בבית הצפוף שלנו, שכל סנטימטר בו הוא מרווח לנשימה. השידוך לא התקדם, הוא לא היה המיועד לי, אבל התיק – כן, התיק נשאר. הבחור לא הצליח למצוא את הבעלים, וגם אנחנו לא. כל מה שידענו על בעלי התיק הוא שם לועזי כלשהו שנכתב באותיות אנגליות בחלק הפנימי של התיק, וגם זה לא עזר לנו – עם כל הניסיונות לאתר אדם עם שם כזה, או כל רמז שיקרב אותנו למצוא את הבעלים – העלינו חרס בידינו. לא היה לנו אפילו קצה חוט.

החלטתי לקחת את התיק הזה כפרויקט. פתחתי אותו, וניסיתי למצוא בתוכו רמז כלשהו, שיקדם אותי למציאת הבעלים האובדים. מצאתי בתוכו הרבה פריטים יקרי ערך, מה שגרם לי לרצות עוד יותר למצוא את הבעלים, שוודאי מצטער על אובדנם, אבל סימן היכר, משהו שיפרוץ דרך – לא.

החלטתי לשפוך את כל תכולת התיק, ולעבור פריט-פריט. הרגשתי כמו חוקרת משטרתית. בין כל החפצים, מצאתי פנקס, מעין יומן, כתוב בשפה זרה. ניסיתי והצלחתי לתרגם מתוכו שורה אחת: "סיור בבית השרוף ברובע היהודי".

התרגשתי. הנה, יש לי משהו ביד! בדקתי את התאריך של הסיור שנכתב בפנקס. זה התאריך של... מחר בבוקר! הסיור נקבע, כך על פי הפנקס, לשעת בוקר מוקדמת מאוד. גיליתי את הרמז הזה בשעת לילה מאוחרת למדי, וכבר הייתי עייפה. למחרת הייתי צריכה להגיע לעבודה. אם אני רוצה למצוא את הבעלים, אני צריכה לקום מוקדם. כלומר – בקושי לישון, לקום מוקדם מאוד, לרוץ לרובע היהודי, ולחזור מיד, ישר לעבודה, בתקווה שלא אאחר. לא פשוט. אבל החלטתי לעשות את זה, למרות הקושי. כיוונתי שעון מעורר, והתעוררתי במופע הראשון של אשמורת הבוקר. התארגנתי ויצאתי במהירות אל האוטובוס לרובע. הגעתי עד לבית השרוף.

שום דבר. אין אף אחד.

השומר במקום הביט בי, משועמם. שאלתי אותו אם היתה כאן קבוצה של אנשים. הוא אמר שלא, וגם לא ידוע לו על קבוצה שאמורה להגיע. החלטתי לחכות מעט, אולי בכל זאת תגיע הקבוצה. אבל השומר חזר ואמר לי שאין לי מה לחכות, לא צפוי כאן סיור...

התקשיתי לשחרר. עד שהגעתי לכאן, בכזה טירוף ובכזה מאמץ, עם התקווה למצוא את הבעלים – ועכשיו לחזור ככה, בידיים שעדיין מלאות בתיק הענק, ובפחי נפש? התחלתי לשאול עוברים ושבים אם הם מכירים את השם שכתוב על התיק. אף אחד לא הכיר, לא שמע ולא ידע. אבל פתאום עברה שם בחורה צעירה, ושאלה אם אני צריכה עזרה. לא יודעת אפילו למה, אבל נפתחתי בפניה. אולי היה זה המבט הדואג שבעיניה. סיפרתי לה מה קרה עם התיק, ואיך אני מנסה לאתר את הבעלים שלה. כשהיא שמעה את השם שכתוב על התיק, היא קפצה מיד. "זו חניכה שלי! ובאמת אבד לה תיק!".

בינגו! דברים מתחילים להסתדר.

המומה, מסרתי לה את התיק, שמחה שהגעתי ליעד, ורצתי משם, קלילה ונמרצת, ישר לעבודה הממתינה לי. הייתי חייבת לתפוס את האוטובוס הראשון שמגיע לתחנה, כדי שלא אאחר. וכך, רק בעודי יושבת באוטובוס, טרופת נשימה, כשאני מנסה לעכל את כל המאורעות של השעות האחרונות, נפל לי האסימון. איך נתתי לה את התיק מבלי לקחת ממנה סימנים?! זה לא לפי ההלכה, ולא אחראי בכלל. מה אני עושה עכשיו? עד שסיימתי סאגה אחת, היא התחלפה באחרת, ולכי תצאי מזה עכשיו. כל יום העבודה חשבתי על זה, הייתי טרודה ממש. בדרך הביתה התפללתי לה' שייתן לי סימן, משהו, מה אני יכולה לעשות עכשיו. או אם התיק אכן הגיע ליעדו – שאדע מזה איכשהו. רציתי לדעת שהילדה שהתיק הזה שייך לה, שמחה וטוב לה. קיוויתי לראות את פרי עמלי.

*

אליס היא נערה צעירה שגרה, עד לא מזמן, מעבר לים. הוריה רצו לתת לה חינוך יהודי שורשי. שם, בנכר, הם חששו, יתכן שהזהות היהודית שלה תטושטש, ודאי בגיל הנעורים המרד. הם חשבו יחד איתה, והיא הסכימה לעזוב את בית הוריה, ולבוא ללמוד בירושלים. אמנם להוריה אין אמצעים מרובים, וכל טיסה, עם ההוצאות הנלוות אליה (ועוד מבלי לחשב את שכר הלימוד), מקשים עליהם מאוד, אבל הם עשו את המאמץ הזה עבורה, והיא הגיעה לארץ.

אלא שלאחרונה, משהו התחיל לחרוק. המרחק והשוני המנטלי אתגרו אותה, היא התגעגעה נוראות להוריה, ההורים ניסו לחזק אותה בשיחות יומיות ובמשלוחים מהבית, אבל זה לא קל. גיל הנעורים גם כך צופן בתוכו אתגרים רבים לכל מתבגרת, ודאי וודאי כשהיא רחוקה כל כך מהבית.

באחד הימים היא החליטה ללכת להתפלל על קברו של מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל. להתחזק קצת, לבקש שזכותו תעמוד לה, שתהיה לה סייעתא דשמיא לבחור את הדבר הנכון לעשות – להישאר או לעזוב. היא הרגישה טוב מאוד אחרי התפילה שלה, אבל רק כשהיתה בדרכה חזרה היא תפסה שהתיק יקר הערך שלה נשאר בציון. הרבה דברים יקרים היו לה בתיק הזה. חלקם בעלי ערך כספי, וחלקם פשוט דברים שהגיעו מהבית האהוב שלה, ונתנו לה גב כאן בארץ. היא חזרה מיד וחיפשה את התיק, אך לא מצאה אותו.

זו היתה נקודת השבר שלה. הכל סוגר עליה, שום דבר לא הולך לה בארץ, אולי הקב"ה פשוט לא רוצה אותה בישראל? ההחלטה גמלה בלבה: היא חוזרת הביתה. אבא שלה, מעבר לים, ניסה להרגיע אותה ולשכנע אותה להישאר. אם היא תחזור הביתה, הוא ידע, הסיכוי שתרצה לחזור שוב לארץ הוא אפסי. ואפילו אם יקרה הנס הזה, איך יוכלו לממן לה כרטיס טיסה נוסף? הרי זו הסיבה שבגללה הם עצמם לא מגיעים לבקר אותה, למרות הגעגועים שצורבים להם בנשמה...

הוא התקשר למכר שלו, שגר בירושלים, ובקש ממנו ללכת ולחפש את התיק עבור בתו. כשהמכר הגיע לבית הקברות, הוא מצא שם מודעה קטנה, עם מספר הטלפון של המוצא, והתקשר אליו מיד.

*

"זה היה, כמובן, הבחור שאיתו נפגשת", סיפר לי אבי בעיניים בורקות את הסיפור כשהגעתי הביתה מהעבודה, "והבחור נתן לו את המספר שלי. כל אותו יום ניסה האב להשיג את בתו כדי לספר לה שהתיק נמצא, ולא הצליח לשוחח איתה, אבל בבוקר היא התקשרה אליו: התיק נמצא! ולא סתם נמצא, הוא הגיע אליה, בהשגחה מיוחדת, עד לחדר בפנימייה... היא כבר התייאשה ממנו לגמרי, והנה הוא כאן לפניה. היא התרגשה והתמלאה בשמחה. פתאום הרגישה שהקב"ה מאיר לה פנים. והכי משמח – היא ביקשה מאביה לא לקנות לה כרטיס טיסה הביתה. היא רוצה להישאר. אבא שלה התקשר פשוט כדי לומר תודה. הגענו אליה בדיוק בזמן המתאים".