פעילותו עשתה רושם לדורות: מי היה רבי יצחק אסיר התקווה?

בהלכות גיטין ישנה מחלוקת גדולה: מה דינו של גט שנכתב בכתב יד רהוט, הכתב שאנחנו משתמשים בו לכתיבה במחברת, ולא בכתב אשורי?

מרן הבית יוסף מסכים לדעת פוסקי ספרד, שהתירו, ומביא שכך נהגו בהרבה מקומות. אבל החכם האשכנזי מקראקא, רבי יואל סירקיש, הב"ח, כותב על זה: "בסדר הגט של מהר"י מינץ כתב, 'אני הכותב ראיתי גט גימשי"ט (=כתב רהוט) שבא מדמשק לירושלים, לפני מורנו ורבנו גדול הדור, הר"ר יצחק אסיר התקווה, וכעס הרבה, ממרדכי של מורינו הרב רבי שמשון.

"ונקטינן שלא ליתן גט שנכתב בגימשי"ט אלא במקום עיגון וכמדומה לי שעכשיו נתבטל מנהג זה דכל הגיטין שהובאו מסלוניקי וממצרים ומיתר מקומות בתוגרמה כולם נכתבין בכתב אשורית".

ה"מרדכי" היה ספר יסוד לפסיקה אשכנזית. למעשה הוא לא היה ספר אחד, בכל מחוז היו חכמי המקום מוסיפים את הלכותיהם לתוך ה"מרדכי", וכך נוצרו "מרדכי" שונים. גירסה אחת של "המרדכי" נדפסת בסוף כל גמרא, אחרי הרי"ף.

ובכן, ב"מרדכי" של הרב רבי שמשון מובא סיפור מעניין: מקור השינוי של קהילות הספרדים בכתיבת הגט. רבי יצחק אסיר התקווה, בירושלים, ראה גט מדמשק שכתוב בכתב רהוט, "וכעס הרבה", ובהמשך התבטל המנהג. בסלוניקי, במצרים ובטורקיה קיבלו את השיטה לכתוב גיטין רק בכתב אשורי.

מיהו רבי יצחק אסיר התקווה שחי בירושלים? ואיך הגיעו פסקיו ל"מרדכי האשכנזי"?

רבי יצחק נולד בראשית המאה ה-14 בכפר בילשטיין שבעמק הריין. הוא היה תלמידו של רבי אלכסנדר מערפורט, בעל ה"אגודה". כשבגר שימש בעצמו כראש ישיבה בוורמייזא. בשנת ק"ט התרחשו "פרעות המוות השחור", שבהן נרצח רבו בעל האגודה, וקהילת וורמייזא נפגעה קשות. רבי יצחק, שניצול בחסדי שמים, שיקם את שארית הפליטה בעיר האוניברסיטאית היידלברג, והקים שם ישיבה.

השיקום מן הפרעות היה קשה מבחינה פיזית ורוחנית. המשאבים היו דלים, נפשם של הניצולים היתה עגומה, והם רצו לתקן את דרכיהם ולהבין בשל מה בא להם האסון הגדול. רבי יצחק הנהיג חומרה חדשה בהלכות טריפות, הנוגעת לסוג של פצע מוגלד בריאה (סירכא). למעשה, חומרה זו היתה מקובלת בארצות אחרות, אך בעמק הריין ("בני ריינוס") לא התקבלה, ורבי יצחק קבע אותה, כדי להתחזק בהלכה.

אך בכך לא היה די. רבי יצחק הגיע למסקנה שתקוותם של בני ישראל באירופה נכזבה, ותקוותו של עם ישראל היא רק בארץ ישראל. לא רבים הסכימו איתו, שכן החיים בארץ ישראל היו באותו הזמן קשים ביותר, אך רבי יצחק לא ויתר על תקוותו. הוא החל לחתום את מכתביו "יצחק אסיר התקווה", וברגע שראה כי הקהילה עומדת על רגליה, מינה תחתיו את מהר"ם בר ברוך להנהגת הקהילה, ובשנת ק"י עזב יחד עם כמה עשרות מתלמידיו את גרמניה לנצח. הוא עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.

ישיבתו של רבי יצחק אסיר התקווה בירושלים היתה יוצאת דופן: היא היתה ישיבה אשכנזית. לא היו ישיבות אשכנזיות עד אז בירושלים, וחכמי התורה היו ממצרים, סלוניקי, קושטא וסוריה. הדבר יצר את המציאות של תרומות מיהודי אירופה ליושבי ארץ ישראל, שכן ישיבתו של רבי יצחק, גדול רבני גרמניה אחרי הפרעות, היתה קרובה ללבם. מנהג זה המשיך במשך מאות רבות של שנים. אך המציאות החדשה יצרה גם חיכוכים. מנהגי העדות שונים הם, וכך במקרה שלפנינו, ראה רבי יצחק גט שנכתב בכתב רהוט, ו"כעס מאד". במקרה הזה הועיל כעסו של רבי יצחק, וגם היהודים הספרדים ברובם ביטלו את המנהג הזה.

רבי יצחק עמד בראשות הישיבה בירושלים כעשרים שנה עד שנפטר בשיבה טובה, אך הישיבה המשיכה גם אחריו, ותלמידיו חתמו על פסקי דינם: "הנשארים משיירי כנסת מורנו ורבנו הר"ר יצחק הלוי אסיר התקווה זלה"ה, הלומדים בישיבתו אשר קבע וציווה לנו טרם מותו".

תלמידים היו עולים מגרמניה לירושלים כדי ללמוד מפיו, אחד מהם היה רבי מנחם ציוני. זמן פטירתו של רבי יצחק אסיר התקווה לא ידוע, אך הופעתו ופעילותו בירושלים עשו רושם לדורות.