כה עשו החטופים: "אבא, אמא, איך אתם מרגישים?"

אחד מהפספוסים הגדולים ביותר זה שדור הטיקטוק של הילדים שלנו לא מכיר ולא התוודע לסיפורי "כה עשו חכמינו".

למי שלא יודע על מה אני מדבר, או שהספיק לשכוח, אזכיר שמדובר בסדרה של חמישה כרכים של מעשיות וסיפורי חז"ל מעובדים לילדים, שכתבה יוכבד סגל בעריכת אשר וסרטיל, ושזכתה להצלחה ולפופולריות רבה.

אני זוכר איך לילות שבת שלמים וחורפיים שקעתי בסיפוריהם המאלפים של אגדות חז"ל, כאשר מעולם לא אשכח את הסיפור שהותיר בי חותם שלא יימחה, ועיקרו בכיבוד ההורים המאלף של דמא נתינה בקידושין דף לא:

"שָׁאֲלוּ לוֹ לְרַב עֻלָּא: עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם?

אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי אֶחָד בְּאַשְׁקְלוֹן,

וְדָמָא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ.

פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים פְּרַקְמַטְיָא בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר,

וְהָיָה מַפְתֵּחַ מֻנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו וְלֹא צִעֲרוֹ.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שָׁאֲלוּ אֶת רַ' אֱלִיעֶזֶר, עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם?

אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי אֶחָד לְאָבִיו בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ.

פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים אֲבָנִים לְאֵפוֹד בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר,

וְהָיָה מַפְתֵּחַ מֻנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו וְלֹא צִעֲרוֹ.

לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה בְּעֶדְרוֹ.

נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ.

אָמַר לָהֶם: יוֹדֵעַ אֲנִי בָּכֶם, שֶׁאִם אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם אַתֶּם נוֹתְנִים לִי;

אֶלָּא אֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אַבָּא.

אָמַר רַ' חֲנִינָא: וּמָה מִי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה – כָּךְ, מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה."

*

כבר כילד קטן אני זוכר איך שתפסתי את הראש שלי ואמרתי לעצמי: תגיד, יא דמא אחד, חטפת מכה בראש, או ששוב אכלת את האוכל של הכלב? כאילו מה, אתה שרוט לגמרי? מה נהייה איתך? אז אבא שלך ישן, אז מה? תעיר אותו רגע, קח את המפתח, קבל את המיליונים ותסגור סיפור. מה נהייה איתך?

ואז הבנתי שהעניין כאן הוא לא באמת שוק ההון והרווח וההפסד, אלא כל תפיסת העולם של הכבוד כלפי השינה של אבא, וקל וחומר כלפי אבא בעצמו.

לא מעירים את אבא! אבא ישן! וגם אם יתהפך העולם ותהיה התקפה גרעינית...השינה של אבא זה קודש!

ברור שחז"ל יצאו כאן מהרובד הפרקטי לעבר זה המהותי. ברור שאילו באמת הייתה מתרחשת התקפה גרעינית, אז כדאי מאוד שכן תעירו את אבא... אבל המסר אודות החשיבות של כיבוד ההורים, הוא כבר הועבר.

*

למה נזכרתי בזה?

כי הבחנתי בתופעה מרתקת שהדהימה וריגשה אותי בנוגע לחלק מהחטופים שחזרו בשבוע שעבר: עומר שם טוב, עומר ונקרט, אליה כהן וטל שהם, ביחד עם אברה מנגיסטו והישאם א-סייד.

הם הסתכלו אל ההורים שלהם במבט נרגש, חיבקו אותם ושאלו אותם: "הכול בסדר אתכם? איך אתם מרגישים?".

ואני מסתכל עליהם, על התופעה הזו (ולא נפתח כאן את הדיון האם ברגע האינטימי ביותר של המשפחות והחטופים יש בכלל מקום לתקשורת) ולא מצליח להבין: רגע, אלו החטופים שהיו עכשיו יותר מחמש מאות יום מתחת למנהרות החמאס, והם עוד שואלים את ההורים שלהם איך הם מרגישים?!

זה מטורף! כמה כוחות נפש ותעצומות אתה צריך בשביל לצאת מעצמך, מתחושת המתקרבן, מזה שרוצה עכשיו שרק יעטפו אותו, יחבקו אותו, ינחמו אותו, יפשירו אותו, יעריצו אותו על זה שהוא שרד כנגד כל הסיכויים – ובמקום זה פשוט להפנות את כל הזרקור לעבר ההורים המודאגים, שהזדקנו מן הסתם בעשרים שנה ואכלו את עצמם מרוב דאגה, לחבק ולשאול אותם: "אבא, אבא, איך הייתם?".

ויודעים מה? אולי דור הטיקטוק לא קרא את "כה עשו חכמינו", אבל אחרי שראיתי אותם ונדהמתי, ונפעמתי, הבנתי שלא רק בתחום הגבורה והאומץ יש לדור האריות הזה מה ללמד אותנו, אלא גם בתחום כיבוד ההורים.

אשרי העם שאלו הם בניו.