תגלית שאינה קיימת: איך מדענים הפכו טעות לעובדה מוחלטת?

בראשית שנת 1903, שמונה שנים לאחר שגילה רנטגן את קרני X, פּשטה הידיעה בקרב מדענים בצרפת בדְבר גילוי סוג חדש של קרינה – קרינת N. רֵנֵה בְּלוֹנְדְלוֹ, אַחד הפיזיקאים המפורסמים של אותה תקופה, גילה קרינה זו, וכינה אותה על שם העיר נאנְסי, ששם התגלתה. בלונדלו הבחין כי הקרינה גורמת להתפרקויות חשמליות שהיא עוברת דרכן להיראות בהירות יותר. הוא פיצל את קרני ה-N לתדרים שונים על ידי מנסרה מצופה אלומיניום, וביצע שלל מדידות וניסויים לאפיון הקרינה.

חוקרים רבים, בעיקר בצרפת, החלו לערוך ניסויים בקרינת N, וגילו תופעות מדהימות. עד מהרה התגלו מקורות שונים שפולטים קרניים אלה, גלאים שונים שיכולים לגלות אותה וחומרים שמעבירים או חוסמים אותה. אוֹגוּסְטן שֶרְפנְטְיֶיה, פרופ' לביופיזיקה, גילה למשל כי ארנבים וצפרדעים פולטים קרינת N. שרירים פולטים אותה, אבל גידים לא. עוד גילה, כי חשׂיפה לקרני N הגבירה את רגישות העין, את חוש הריח ואת חוש השמיעה. הוא הבחין כי הקרינה הבוקעת מיצורים חיים שונה מעט מקרינת N רגילה, וכינה את הקרניים האלה "קרניים פיזיולוגיות". נמצא גם כי קרניים אלה ניתנות להעברה דרך חוט תיל. בסך הכול פרסמו 120 מדענים כ-300 מאמרים בנושא.

ובכן, כך מגיעים חוקרים להישגים מדעיים: על ידי תצפית, בדיקה ודיווח. מדענים אחרים חוזרים על הניסוי ומפתחים אותו, עד שהתגלית מתאשרת. או שלא?

תארו לעצמכם שמציגים לפניכם ארבע סוכריות, כולן בגווני אדום, ושואלים אותכם אלו שתי סוכריות הכי קרובות בצבע. אתם מיד מצביעים על שתיים דומות, אבל אז נאמר לכם כי שתיים אחרות דומות יותר. לכאורה, אף אחד לא יכול לשטות במראה עיניכם. אבל במציאות זה מורכב יותר: מתברר שאנשים רואים, ממש רואים, מה שהם חושבים שהם אמורים לראות.

הפסיכולוג האנגלי פיטר ווסון ביצע בשנת 1960 ניסוי שהתפרסם מאד. הוא הציג בפני משתתפים בניסוי אתגר פשוט, שלכאורה כל אחד יכול לפתור תוך מספר דקות, אך המשוב על ניסיונות הפתרון היה שקרי. גם את זה כל אחד יכול לגלות, לכאורה. המציאות היתה, שהמנסים לפתור האמינו למשוב שקיבלו, אף על פי שנגד את המציאות. ווסון טבע את המונח "הטיית אישור".

אנחנו רואים המון דברים מול עינינו, פרטים רבים. מתוכם אנחנו נוטים לזכור, לתפוס ולהגדיר, את מה שרצינו וחשבנו שאנחנו אמורים לראות, ואנו עשויים לפספס, וממש לא לראות, דברים שלא ציפינו להם. ניסוי מאוחר יותר הראה שבצפייה בסרט שצולם בתוך קניון, אנשים קולטים דברים שהם מצפים לראות בקניון. בתוך הסרט מופיע שימפנזה ענק חוצה את המרחב, אבל אנשים לא ראו, פשוט לא ראו. הקרינו לפניהם את הסרט, הם נשאלו מה ראו, והשיבו: אמא עם עגלה, סבתא עם נכדה, אדם מודד חליפה. הכל חוץ ממה שלא ציפו לראות, ולכן לא ראו...

הפיזיקאי דיוויד גודשטיין, בספרו: "על עובדות והונאות: סיפורי מוסר מחזית המדע" (2010), מתאר כיצד כמות גדולה מאד של מחקרים מבוססת על שקרים, דברים שהם על הגבול בין טעות לבין שקר. אנשים מעתיקים נתונים ורואים רק את מה שהם רוצים לראות, רק את מה שמתאים להנחות היסוד שלהם.

ובכן, זה מה שקרה לתעשיית קרני ה-N בראשית המאה העשרים. התעשייה הזו לסוגיה היתה יכולה להימשך עוד זמן רב, לולי הפיסיקאי האמריקני רוברט ווד, שעסק בחקר הקרינה האולטרא סגולה, וגילה כי כל הדיווחים והתיאורים המפורטים, עוסקים במשהו שלא קיים.

במכתבו לנייצ'ר בסוף 1904, כתב ווד: "יצאתי לדַרכי אפוף ספקות, אבל עם תקווה שאשתכנע בדבר ממשותה של התופעה. הניסוי הראשון שחזיתי בו היה שינוי הבהירות של ניצוץ חשמלי כאשר קרני N מרוכזות עליו באמצעות עדשת אלומיניום. החוקרים אמרו שקל להבחין בהבדלי הבהירות, אך אני לא הבחנתי אפילו בשינוי קל. הסבירו לי שעיני כנראה אינן רגישות מספיק. הצעתי לחוקרים שינסו – תוך צפייה בבהירות הכתם במסך – לזהות מתי אני חוסם בידי את קרני ה-N, בלי לדעת מתי אני חוסם את הקרניים. בשום מקרה לא ניתנה תשובה נכונה. הוכרז כי הכתם בהיר וכהה לסירוּגין, אף שידי חסמה כל הזמן את מסלול הקרניים".

לאחר כמה תעלולים כאלו, השתכנע ווד שהקרינה המדוברת לא היתה ולא נבראה. לבסוף סילק ווד את המנסרה שהיתה אמורה לשגר את הקרן, והחוקרים הצרפתים המשיכו לראות ולמדוד את הקרן הבלתי קיימת…

יש להניח שגם ווד, שהגיע מהתחום, בא כדי לנפץ את התיאוריה. אבל לו היה גם הוא מאמין בקיומה, הרי היה "רואה" את השינויים הקלים בבהירות האור, כפי ש"ראו" אותה 120 מדענים ועוד רבים אחרים לפניו. זה כוחה של הטיית אישור.