"ניצלתי משישה פיגועים, הרגשתי קול פנימי שקורא לי"

מה עובר על אדם שניצל מפיגוע אחרי שראה את המוות בעיניים? מה עובר עליו אחרי שהוא שומע את הפיצוץ ומבין שרק פסע הבדיל בינו לבין המוות? מה עובר על מי שעובר את נס ההצלה הזה יותר מפעם אחת?

"אני יודעת שזה נשמע הזוי ובלתי הגיוני, אבל בין גיל 14 ל-16 וחצי ניצלתי משישה פיגועים", אומרת הדסה קורינה גפני, "ולא רק ניצלתי, אלא גם ידעתי תמיד שהם עומדים לקרות, ממש הרגשתי את זה".

רגע לפני שהיא משתפת בסיפורה, היא מבקשת להבהיר: "אני יודעת שהסיפור שלי דרמטי ובלתי קונבנציונאלי, אבל אחרי שחשפתי אותו לראשונה, יצרו איתי קשר לא מעט אנשים שסיפרו דברים דומים על מקרי הצלה שחוו, והדגישו ממש דברים דומים: גם הם הרגישו תחושה פנימית לפני כן, מעין קול שקורא להם ומזהיר אותם. כיום, כאישה מאמינה, אני יודעת: זה הקול של בורא עולם".

נס אחר נס

הדסה קורינה, בת 38, היא ילידת העיר ירושלים, ובתחילת שנות ה-2000, בהן הייתה נערה צעירה, היה שיאה של האינתיפאדה. "אוטובוסים התפוצצו ברחובות, וממש פחדנו להסתובב מחוץ לבית", היא מספרת.

"הפיגוע הראשון שממנו ניצלתי היה בשנת 2001. הייתי עם אחי ברכב יחד עם סבא וסבתא שלי. סבא נכנס עם הרכב לאחת הסמטאות הסמוכות לשוק מחנה יהודה, מבלי לדעת שבדיוק באותה סמטה יש מכונית נפץ עם מחבלים שתכננו לבצע פיגוע בשוק. הם הבינו שעוקבים אחריהם ולכן ביקשו לעשות את דרכם לשוק דרך אותה סמטה, אבל דבר אחד הם לא לקחו בחשבון – את משאית ההובלות שחסמה את הרחוב. הם נתקעו מאחורי המשאית, כשאנחנו תקועים מאחוריהם. 

"ואז, ממש באותו רגע, התחילה להציף אותי תחושה פנימית רעה מאוד שממש אותתה לי שמשהו עומד לקרות. זה לא שהייתי ילדה חרדתית ואף פעם לא עברו לי מחשבות קשות בראש, אבל משהו בלב אמר לי שאנחנו חייבים לברוח. נדנדתי לסבא: 'תיסע, תיסע', עד שלא הייתה לו ברירה והוא יצא ברוורס, כשהוא נתקע ברכב שמאחורינו, ופונה לחנייה של בניין כלל. 

"לפני שסבא החנה את הרכב הוא הוריד אותי, את אחי וסבתא, והתחלנו ללכת. היו לנו שקיות של קניות בידיים, ופתאום נשמע פיצוץ ומעוצמת ההדף השקיות התפוצצו, וכל החפצים התפזרו. בשניות הראשונות היה שקט מוחלט, אבל מיד אחר כך החלו להישמע צעקות, גם האוזניים שלי צפצפו בחוזקה, ובינתיים התחלתי לשמוע את האמבולנסים והמשטרות. באותו רגע היה ברור לי באופן חד משמעי שהרכב שהתפוצץ הוא זה שעמדנו מאחוריו בסמטה, ופתאום הבנתי בבת אחת את פשר התחושה הרעה שהייתה לי. אגב, באותו פיגוע המחבלים בניסי-ניסים לא הצליחו להכניס את הרכב לשוק והם התפוצצו מאחורי משאית ההובלות. היחידה שנהרגה הייתה האישה שהעבירה את דירתה באותו יום, ואין ספק שבזכותה ניצלו חיים רבים".

כאמור, זה היה הפיגוע הראשון ממנו ניצלה הדסה קורינה, אך לאחר מכן הגיעו פיגועים נוספים: "זוכרים את הפיגוע הקטלני והקשה במסעדת סבארו?" היא שואלת, "באותם ימים הייתי עם אמא ואחי הקטן במרכז העיר, ואמא הציעה לנו לאכול במסעדת סבארו. באותם רגעים הציפה אותי שוב תחושה רעה, ממש כמו פעם, וידעתי שאסור לנו ללכת לשם. אמרתי לאמא: 'אני מרגישה לא טוב, עדיף שנחזור הביתה', וכך עצרנו הכל, נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע לכיוון הבית. היינו ברכב אולי חמש דקות, ולפתע שמענו פיצוץ, ובחדשות עדכנו על אחד הפיגועים הקשים ביותר שידעה ירושלים. כששמעתי את הדברים, שוב הכל הוצף אצלי כמו שהיה בעבר, כשאני מבינה ששוב ניצלתי".

תחושת בטן

הדסה קורינה לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה לספר: "הפיגוע הבא שממנו ניצלתי היה בקניון מלחה – הייתי עם אחי ברכב בחנייה, כאשר אמא הלכה להביא משהו מהקניון. זה היה בימי הקיץ של החופש הגדול, ופתאום ראינו מולנו גבר לבוש במעיל דובון רץ תוך כדי צרחות ומכוון נשק לעברנו. ניסיתי לזעוק 'שמע ישראל', אבל לא הצלחתי להיזכר בהמשך הפסוק. כך ישבתי כשאני ממלמלת כמה פעמים: 'שמע ישראל, שמע ישראל', ובינתיים המחבל מתקרב לחלון הרכב האחורי. באותו רגע נשמעה ירייה והייתי בטוחה שירו באח שלי, אבל הסתבר שהיו אלו שוטרים שירו לעבר המחבל. אין לי מושג איך הסתיים האירוע ומה בדיוק קרה שם, אבל זה הכה בי שוב – שוב ניצלתי מפיגוע, החיים שלי ניצלו, ולא במקרה.

"בנוסף, זה גם העלה אצלי את התהייה לגבי הפסוק 'שמע ישראל'. למרות שלא שמרנו מצוות, היינו משפחה מסורתית, והרגשתי לא בנוח – האם ייתכן שאפילו לקרוא את הפסוק שמע ישראל אני לא יודעת?'"

ימי החופש הגדול הגיעו, והוריה של הדסה קורינה הזמינו נופש משפחתי במלון בתורכיה, אך ברגע האחרון נאמר להם שהמלון מלא, ובני המשפחה הועברו למלון אחר. "רק אחרי שהנופש הסתיים ושבנו הביתה, התברר לנו שהיה פיגוע קטלני בבית המלון בו היינו אמורים לשהות, בדיוק באותם תאריכים", מציינת הדסה קורינה.

וכן, היה לדבריה מקרה נוסף בו התברר לה שניצלה מפיגוע, ואז הגיעה השבת הבלתי נשכחת בחייה. "ההורים שלי הודיעו לי שהם נוסעים לשבת, וכך גם אחי", היא נזכרת, "כנערה בת 16 החלטתי שאני מספיק בוגרת כדי להישאר בבית לבדי. לקחתי מהספרייה סרטי וידאו, בישלתי אוכל טעים ותכננתי ליהנות מהשקט שלי.

"הכל כבר היה מוכן, אך כמה דקות לפני שבת התחלתי לשמוע קול פנימי שאומר לי: 'אסור לך להישאר פה' , והקול הזה גם הוסיף: 'את צריכה לשמור שבת אצל דודה שלך'. דודה שלי אמנם מתגוררת במרחק עשר דקות הליכה, אבל לא התחשק לי להיות אצלה בשבת. אבל הגוף שלי פעל בניגוד לרצוני – לקחתי תיק וארזתי בתוכו את החפצים, כשאני רוטנת כל הדרך ומדברת עם בורא עולם בכעס: 'זה לא פייר, אמרת שיש בחירה חופשית, ואני לא רוצה לשמור שבת ולחזור בתשובה, אז למה אתה לוקח אותי בכוח לדודים האלו?' כך הגעתי אל הדודה, וכשהיא שאלה אותי בתדהמה: 'מה את עושה פה?' השבתי לה בתרעומת: 'באתי לשמור שבת'.

"אבל באותה שבת, בשעה ארבע בצהריים, הגיע אבא והעיר אותי. הוא אמר לי: 'אל תיבהלי', ומהקול שלו הבנתי שקרה דבר נורא. אבא סיפר שבשעות הלילה פרצו לבית שלנו מחבלים מכפר ענאתא הסמוך, והם לקחו הכל – מכשירי חשמל, ריהוט , חפצים, ספרים – ממש רוקנו את הבית. אחרי כן הסתבר שהם גם ישבו ואכלו את כל האוכל שהכנתי לעצמי לשבת.

"כשאבא דיבר הרגשתי צמרמורת נוראה. לא הייתי צריכה לחשוב הרבה כדי להבין מה היה עולה בגורלי אם הייתי נשארת לבדי באותה שבת, וכשדיברתי שוב עם בורא עולם, אמרתי לו: 'תודה שלא נתת לי את הבחירה, תודה שהכרחת אותי לצאת מהבית'. למעשה, זה היה תחילתו של תהליך החזרה בתשובה שלי".

שליחות בחיים

כיום עובדת הדסה קורינה כמורה להוראה מתקנת ומעבירה סדנאות למידה תחת השם 'פעם שלישית גלידה'. היא מגדלת את חמשת ילדיה בשמחה, יחד עם בעלה שאף הוא נושא עמו סיפור מטלטל של חזרה בתשובה. בעלה, עמירם גפני, הוא פסיכיאטר שמטפל בתקופה זו ברבים מניצולי הטבח ובחיילים פגועי קרב.

"זה המקום לציין נס נוסף שנעשה לי, שהוא לדעתי הגדול מכולם", היא אומרת, "כי למרות כל מה שעברתי, אני לא סובלת מפוסט טראומה, וגם לא חרדתית. אני אפילו קצת קיצונית בכך שלא מקפידה לנעול דלתות בכל פעם שהולכים לישון וגם לא דואגת לילדים שלי יותר מאמא רגילה. עם הזמן הגעתי למסקנה שאחרי שחווים כאלו חוויות מטלטלות, מגיעים בדרך כלל למצבים קיצוניים – או שהופכים לחרדתיים, או שהביטחון שלך בבורא עולם מתחזק. אני זכיתי לאפשרות השנייה, וברוך השם לא חווה פחדים וחרדות.

"מעבר לזה, בתחילה הייתה בי תחושה קשה ובלתי מוצדקת של 'למה לא הצלתי עוד אנשים?' זה הטריד אותי מאוד, עד שהגעתי למסקנה שאני יכולה לתרום לעולם במגוון דרכים. זה מה שהוביל אותי עם תחילת המלחמה להקים מטבח ענק בו בישלתי אוכל לאלפי חיילים, והוצאנו רכב גדול שחילק אוכל חם וטרי לכל החיילים שבגבול הצפון. זה המעט שאני יכולה לתרום למען עם ישראל, ועושה זאת באהבה גדולה".