אות חיים מהחטוף אלקנה בוחבוט: חולה באסטמה, שוהה במנהרה עם עובש

משפחתו של אלקנה בוחבוט, החטוף בעזה, אישרה היום (שישי) כי התקבל ממנו אות חיים. המידע בנוגע לבוחבוט הועבר למשפחה על ידי אחד החטופים ששב בפעימה האחרונה.

על פי המידע שנמסר למשפחה, אלקנה, החולה באסטמה, "ישן עם סדינים מלאי עובש. הו שוהה במנהרה בעומק של כ-30 מטרים מתחת לאדמה ואינו מקבל טיפול רפואי".

כמו כן, אלקנה סבל בשבי ממחלת עור קשה, פצעים ופריחה, שנגרמו בעקבות השהייה הממושכת בתנאים במנהרות. החטוף ששב רצה סיפר כי בוחבוט לא קיבל טיפול רפואי ראוי. לדבריו, הם היו חמישה חטופים שהיו ביחד במנהרה נמוכה. כתוצאה מכך, הם לא יכלו לעמוד, בקושי ללכת, וחיו בצפיפות קשה. "ישנו על הרצפה עם סדין וספוגים מלאי עובש ורטיבות", סיפר החטוף ששוחרר.

יש לציין כי עד כה התקבלו אותות חיים מ-22 חטופים בעזה. המידע התקבל מהחטופים ששבו לישראל, וסיפרו על מצב החטופים שנשארו מאחור. מידע חלקי התקבל גם מסרטונים שפרסמו החמאס והג'יהאד האיסלאמי.

כזכור, בשבוע שעבר התקבל המידע העדכני ביותר, כאשר חמאס העלה סרטון, בעת פעימת שחרור החטופים האחרונה. בסרטון נראו אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל, צופים מתוך מכונית בחבריהם שמשתחררים. בפעימה הקודמת נתן חמאס לאחר הישראלים המשתחררים שעון חול עם תמונה של עינב צנגאוקר, כ"מסר" מהבן שלה מתן, החטוף בעזה.

אותות חיים התקבלו בין היתר גם מעידן אלכסנדר, בעל האזרחות האמריקאית, מאלון אהל, ששהה במנהרה עם אלי שרעבי ששוחרר, מנמרוד כהן, זיו וגלי ברמן, דוד קוניו, שגב כלפון, יוסף חיים אוחנה ומתן אנגרסט.

בתוך כך, שורד השבי קית' סיגל תיאר את תקופת השבי בידי חמאס, במהלך מפגש עם השר יצחק גולדקנופף. קית' חשף כי הוחזק לפרקים עם אשתו וכן עם חטופים אחרים, והועבר למקומות שונים לא פחות מ-33 פעמים, בהם שתי מנהרות ושני בתי ספר ברצועת עזה.

קית' סיפר כי במהלך החטיפה ביום הטבח "עברנו שלושה רכבים. חטפו אותנו מהבית שלנו בכפר עזה עם הרכב שלי, וכשנכנסנו לרצועה העבירו אותנו לרכב מקומי, ואחרי זמן העבירו אותנו שוב. גם שמו לנו שק על הראש, כדי שלא נוכל לראות. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך, אבל משם הגענו לבית ומתוכו ירדנו למנהרה. החזיקו אותנו במנהרה הזאת שלושה ימים. אחר כך יצאנו לפרק זמן של שבועיים או שלושה, ואז שוב הורידו אותנו למנהרה".

לדבריו, "המנהרה השנייה שבה הוחזקנו הייתה עמוקה במיוחד, אמרו לנו 40 מטרים מתחת לפני האדמה. היינו צריכים ללכת 15 צעדים כדי להגיע לשירותים שלא היה בהם אוויר. זה היה לחיות עם קוצר נשימה, כאב ולחץ בחזה. השאירו אותנו שם לבד בערך מ-17:00 אחר הצהריים עד למחרת ב-08:00 בבוקר. אם היה קורה לנו משהו שם לא היה עם מי לדבר, אמרו לנו ש'אם תהיה בעיה תבואו למדרגות, תקראו לנו לבוא'. בלילה אחד, כשהוחזקתי עם אשתי, חטופה נוספת שהייתה איתנו לא הרגישה טוב, הייתה צריכה תרופה".

"הלכנו, צעקנו אליהם, אך אף אחד לא בא עד שהתייאשנו. חזרנו ורק למחרת בבוקר המחבלים הגיעו. גם לצאת מהמנהרה הזאת היה סיפור. חלק מהדרך טיפסנו במדרגות מאולתרות ובחלק אחר זחלנו ליציאה. יצאנו מהמנהרה בנס, אחרי ששלושתנו היינו תשושים ומיובשים. קיבלנו מעט מאוד מים ואוכל".