החסיד שהדהים את המשכילים: סיפורו המפתיע של אהרון מרקוס

1910, תר"ע, הרכבת המהירה מוורשא להמבורג. כשאנחנו אומרים "מהירה", הכוונה היא יחסית: הנסיעה לקחה כ-12 שעות. כמה עשרות שנים קודם לכן לקחה נסיעה כזו בסוס ועגלה כשבוע.

הרכבת מוורשא להמבורג היתה רכבת שנסעו בה יהודים רבים, אך קל מאד היה להבדיל בין שני סוגים של יהודים: יהודי ורשא היו בדרך כלל סוחרים שנסעו לצרכי פרנסתם להמבורג, עיר הנמל הגדולה ביותר בגרמניה. נמלה הפתוח לים הצפוני שימש כתחנת מסחר ראשית, השער לאירופה. ב-1883 נבנה בו המחסן הגדול בעולם, "שפייכר שטאט", ששטחו כ-630,000 מ"ר. קהילת ורשא היתה הקהילה היהודית הגדולה באירופה. למרות היותה בירת פולין, רוב המסחר שלה נשלט בידי יהודים. יהודי פולין היו ברובם קרובים לחסידות, והיו בעלי מראה חסידי, פאות וזקן, חליפות ארוכות ודיבור בשפת האידיש. יהודי המבורג, שהזדמנו לפולין ושבו לביתם, נראו אחרת לגמרי. הם היו לבושים בחליפות מודרניות, מגולחי זקן ובדרך כלל גם לא היה כיסוי לראשם. רובם עזבו מזמן את התורה והיהדות. היו ביניהם גם שומרי מצוות, אבל סגנונם היה מודרני ומנוכר מאד, מסורתיים באופן כללי. דיבורם היה, כמובן, בגרמנית צחה.

ובכן, מקץ מספר שעות מתכנסים יהודים בקרון המזנון, ומזמינים לעצמם כוס שתיה חריפה להתחמם. באופן טבעי מתחלקים הם לשתי קבוצות: סוחרי פולין מדברים ביניהם לבין עצמם על נושאיהם המשותפים, ואנשי המבורג לעצמם. והנה מתעורר דיון נוקב בין המלומדים מיהודי גרמניה. וזאת יש לדעת: יהודי מיוצאי גרמניה לעולם לא ירים את קולו, ותמיד ישתמש בלשון מכובדת, אבל ניכר בהחלט כי הדיון סוער. אותם יהודים היו בעלי השכלה, נדיר היה למצוא יהודי גרמני שאינו בוגר אוניברסיטה. שוב נסוב הדיון על השמרנות הפרימיטיבית של יהודי פולין, וכמה נזק הם גורמים עם אמונותיהם הטפלות וחוסר הידע שלהם. אותם מחברי הקבוצה שלמדו היסטוריה, הסבירו לאחרים שהתמחו דווקא במשפטים, כיצד בלימוד ההיסטוריה מבינים כי האמת ההיסטורית אינה כפי שסיפרו לנו, וכפי שחושבים חסידי פולין, שאברהם אבינו הלך עם שטריימל... מבין הדוברים התבלט אחד, שידיו רב לו בנושאי מחקר היסטורי. הוא ידע להסביר כיצד המילה "פרדס" המוזכרת בשיר השירים היא מילה פרסית, ולכן לא יתכן ששלמה המלך כתב אותה. ודאי אחד המעתיקים התבלבל, או החליט להכניס אותה בתוך שיר השירים...

למזלם של יהודי פולין, הם לא הבינו את השפה וגם לא התעניינו בתוכן שיחתם, ולכן נחסכו להם דברי הזרות של ההמבורגים המשכילים. אך לפתע, אחד מתוך קבוצת הוורשאים נפנה אל אותו היסטוריון, ותיקן אותו: אולי אינך מודע, אבל לפי התגליות האחרונות, המילה "פרדס" מופיעה כבר בכתובות פיניקיות, היא בהחלט היתה קיימת בזמן שלמה. ההיסטוריון נפנה אליו בגיחוך: "התגליות האחרונות?", ממתי אתה מעודכן? משבחי בעל שם טוב? או מ"נעם אלימלך"?

תוך כדי התדהמה מהתערבותו של החסיד בשיחתם, לא קלט המלומד כי החסיד הזה דובר גרמנית צחה, ואף מצטט מקורות מחקריים מעודכנים לגמרי: החפירות שהתנהלו באותה שנה ממש במזרח התיכון.

כן, כן, השיב החסיד. המבורגי אני, כמוך. גם אני למדתי בנעורי באוניברסיטה – מזרחנות, בלשנות, והיסטוריה. אבל התבגרתי. גיליתי כי כך אי אפשר להכיר באמת את היהדות ואת כתבי הקודש. אם אתה מאמין בתמימות לכל מה שלימדו אותך מוריך הגרמניים באוניברסיטה, הרי דומה אתה לכל אותם החסידים שהינך מלגלג עליהם. אם תנסה לבדוק ולחקור, תראה שבסך הכל אתה לא באמת מכיר את כתבי הקודש ואת הפרשנות המסורתית שלהם. אתה מקבל כתורה מסיני איזו שהיא "ביקורת" שלימדו אותך בגרמניה, וזו כל ההיכרות שלך איתם.

השיחה המשיכה במשך שעות, כי כזה היה אהרן מרקוס, איש ויכוח ושיחה. בכל מקום שבו היה, פיתח סביבו פולמוס ודיון. אהרן מרקוס נולד בהמבורג, ובה גדל וקנה השכלה. בהמשך ביקר בקרקוב, ושם פגש, כביכול באקראי, ברבי שלמה מרדומסק, ונפשו נמשכה לקסם החסידות. הוא הפך לחסיד בכל איבריו, והפנה את ידיעותיו והשכלתו למלחמה בכפירה ובשטחיות. הוא המשיך לפרסם ספרים  ומאמרים בגרמנית על חקר המקרא, מתוך מטרה להראות עד כמה המחקר דווקא עשוי  לקדם את האמונה במסורת ובערכה. כן פרסם גם ספר מחקרי היסטורי על החסידות ועל הפילוסופיה שלה.

בחצר רדומסק כינו אותו "ארן המבורגר", והוא היה מיושבי חצרו של האדמו"ר מרדומסק, ייצג אותו בפני השלטונות כשהיה צריך, תרגם מכתבים משפות זרות ושימש כ"שר החוץ" של החסידות. עם זאת, היה "עילוי" בטבעו, והיה מתבודד ומסתובב ביערות ושוקע בהרהורים פילוסופיים. פעם אחת, בעת מתיחות צבאית בין רוסיה לפולין, נתפס ע"י שומרי הגבול כשהוא מסתובב בצורה תמוהה לאורך הגבול, ומדי פעם רושם בפנקסו הערות. זוהי התנהגות מובהקת של מרגל... הוא הועמד למשפט מהיר, ורק בדרך נס נודע לאדמו"ר מרדומסק על המאורע. הוא מיהר אל מקום מעצרו, והסביר להם כי אדם זה הוא איש דת השקוע בהרהורים דתיים, וכי הוא מוכן לתרגם ולהסביר את ההערות בפנקסו כדי שייווכחו שאין לו שמץ בריגול ובעניינים פוליטיים, וכך דרכו מזה שנים רבות. אהרן מרקוס שוחרר, וחזר לפעילותו הברוכה. הוא כתב ספרים רבים, ועמד בראשות אגודות שקידמו את המחקר ברוח המסורת, וגם התיישבות בארץ ישראל.

הרצל הושפע ממנו והעריך אותו. במאמרו, "היהדות הלאומית", הוא כותב: "אהרן מרקוס זה היושב בפודגורז' כדאי הוא שנסמוך עליו. הוא בעצמו הנהו 'חסיד', ויחד עם זה איש שקנה חכמה הרבה וסופר בעל טעם, שכתב ספר נפלא על הפילוסופיה החדשה". אהרן מרקוס נפגש עם הרצל והציע לו לשתף בתוכניותיו את האדמו"ר מטשורטקוב, שתמך בהתיישבות בארץ ישראל. הרצל לא הסכים לשותפות של חסידים ודתיים, ומרקוס נפרד ממנו מתוך אי הסכמה. זה היה מה שגרם לו להבין שהציונות החילונית אינה רוצה שותפות, ולכן פרש והצטרף לאגודת ישראל, והיה בין דור המייסדים שלה. ב-1912 השתתף בועידת קטוביץ' המפורסמת, שבה נוסדה אגודת ישראל. בשנת 1916 נפטר. קברו נמצא עד היום בקרקוב, וצאצאיו מתגוררים בארץ ישראל.