רמב"ן על פרשת תצווה: דבר תורה קצר ומקסים לשולחן השבת

בפרשת השבוע, פרשת תצווה, מבוארת המצווה של בנין המשכן וכליו. כאשר הצטווה משה להורות לבני ישראל לבנות את הארון, נאמר הפסוק בלשון רבים: "ועשו ארון עצי שיטים". לשון זו ייחודית היא, כי בשאר חלקי המשכן נאמר תמיד בלשון יחיד: "ועשית" ("ועשית שולחן", "ועשית מנורת זהב", "ואת המשכן תעשה"). מה פשר העניין?

הרמב"ן מביא את דברי המדרש, המדקדק זאת, וכה דברי המדרש: "יבואו הכל ויתעסקו בארון, שיזכו לתורה". לכן הציווי נאמר בלשון רבים, כי אכן את הארון בנו ועשו כולם.

אלא שיש כאן שאלה: כיצד יתעסקו כולם בארון?

מבאר הרמב"ן: "והעסק, שיתנדב כל אחד כלי זהב אחד לארון, או יעזור לבצלאל עזר מעט... או שיכוונו לדבר".

כלומר, הכוונה לבניית הארון – גם היא נכללת בעשיית הארון: מפליא הדבר!

הרב הדר מרגולין, בספרו "למרגלות הרמב"ן", מבאר את תוכן כוונה זו ולמה היא מועילה: בני ישראל הם "כלי השרת" שעל ידם יכולה השכינה לשרות. לפיכך, הדבר תלוי בכך שהם יהיו במדרגה הראויה. נמצא, שכל אחד מישראל המקדש את עצמו – מעלה את הרמה הרוחנית של כל העם, להיות ראויים להשראת השכינה. ורק כך יוכל המשכן למלא את ייעודו.

כך ניתן להבין את הנאמר: "ועשו ארון", כי אכן העלאת הרמה הרוחנית של כל אחד ואחד, היא חלק מהתהליך המאפשר את המשכן ואת הגשמת ייעודו.

הלקח הנלמד מכאן הוא שבניית המשכן הוא הרבה יותר מאשר רק בניה פיזית. הרובד הפנימי הרוחני - הוא גם כן חלק מהותי מתהליך הבניה.

הרב מרגולין ממשיך ומביא סיפור שהיה עם רבי חיים מוולוזין (הובא בספר 'קהילת יצחק' על פרשת תרומה) שהנהלת ישיבתו החליטה כי מן הראוי שהגבאי האוסף תרומות עבור הישיבה יקבל סוס ועגלה, בה יסע לצורך איסוף התרומות. והנה אירע שכשהגיע הגבאי לאחד שהיה מהתומכים הקבועים של הישיבה, הלה סירב להרים תרומתו, וטענה בפיו, שכן את כספו הוא רוצה לתת כדי שהבחורים ילמדו תורה, ולא בשביל מזון לסוס שמוביל את העגלה.

הדברים הועברו לאזני ראש הישיבה רבי חיים, שהשיב לגביר: המשכן נבנה על ידי בצלאל בן אורי, עליו אמרו חז"ל: 'יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ'. ותמוה אם כן הכתוב שמשבחו בכך שהוא ידע 'לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן'. אדם שסודות בריאת שמים וארץ גלויים לפניו, וכי משבחים אותו שהוא נגר טוב ובעל מלאכה מצטיין?!

אלא ביאר רבי חיים מוולוזין: כוונת הפסוק להדגיש שידע בצלאל "לחשוב מחשבות" כשהוא בא "לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". והיינו, שידע להעריך ולמדוד מה היתה מחשבתו וכוונתו של נותן התרומה כשהביא את תרומתו למשכן. מי שנדבתו היתה לגמרי לשם שמים, שיבץ בצלאל את זהבו בארון בקודש הקודשים. ומי שנידב פחות "לשם שמים" היה זהבו מושם במנורה, וכן הלאה, כל נדבה שובצה במקום המתאים – לפי טהרת כוונתו של הנותן. וזהו ששיבחו הכתוב, שהוא ידע "לחשוב מחשבות", לדעת את מחשבותיהם וכוונתם של התורמים.

סיים רבי חיים מוולוזין ואמר לגביר: גם בענייננו כן הוא. אתה, שנותן נדבתך לגמרי לשם שמים – הולכת הנדבה לתמיכה בלימוד תורה בלבד. רק כאלה שנודבים תוך כוונות ופניות פחותים יותר, בכספם שלהם נקנים הסוסים והעגלות והמזון לסוסים. גם אלה דברים נצרכים, אבל אינם כדי מעלתה הנשגבה של תמיכה ישירה בלומדי תורה.

כל זה נובע מאותו יסוד שקובע הרמב"ן: הבניין האמיתי והפנימי של המשכן הוא לא רק הזהב, הכסף והנחושת, אלא הפן הרוחני שבא לידי ביטוי בחומרים גשמיים אלו.