שווה סיפור: משנכנסת השמחה – מגיעה הישועה

עוד משחר נעורי למדתי להתמודד עם קשיים. חיים לא קלים, עם קשר הורי מאתגר, לימדו אותי דבר או שניים על החיים ועל מהותם. למדתי לשרוד וגם לחיות, וזה היה תהליך לא פשוט. ככל שבגרתי למדתי שאם אשמור על מצב הרוח שלי – רק ארוויח מכך. אם אמשיך בדרכי למרות הקשיים – אציל את העתיד שלי, אך אם אתכנס לתוך עצמי, סופי יהיה מר.

דווקא מתוך כל הקשיים האלה, צמחה האמונה שלי. גדלתי אמנם בבית חילוני, אבל לאמא שלי היתה אמונה עמוקה, והיא ידעה להזכיר לנו את הקב"ה בכל הקשר. תמיד כשרצינו משהו – היא שלחה אותנו לדבר איתו, וכך למדתי מגיל צעיר לדבר עם אלוקים ללא מחסומים, כך, במילים הכי פשוטות. זה היה בסיס חשוב שממנו צמחתי, זו היתה ידיעה שנתנה לי את הדחיפה לשנות כיוון בהמשך דרכי, כשבגרתי ועשיתי את הצעד המשמעותי ביותר בחיי – התשובה. נכנסתי לעולם מופלא, עם רבדים ועומקים שלא הפסקתי לצלול אליהם, ולקבל מהם כוח ועוצמה.

כשהגיע זמני להיכנס לעולם השידוכים, הבנתי שקל – זה לא הולך להיות. יש ים סוער, וצריך קריעת ים סוף כדי לעבור בחרבה. הייתי בחורה מצליחה, למדתי ועבדתי בעבודות טובות, התקדמתי בחיים הפרטיים שלי, אבל עדיין לא מצאתי את הבית שלי. גם טכנית, גרתי איפשהו בין דירת שותפות לחדר בביתה של דודתי. ההורים לא היו אופציה, לא רק ולא בעיקר בגלל התשובה, וזה כשלעצמו הוסיף למורכבות של ההתמודדות שלי. לא היה לי גב חזק מאחורי, לא היתה לי משענת להישען עליה ללא חשש. הייתי צריכה להיות גם וגם, להיות אני ולהיות בשבילי, בו זמנית. ניסיתי להחזיק את הראש מעל המים, וציפיתי לישועה שתגיע.

באחד הימים הציעו לי את יוני. נפגשנו פעם, פעמיים, ואז עוד. מפגישה לפגישה הבנתי שהוא המיועד לי. הפרפרים בבטן התחילו לפרפר, והינומה עם שובל ארוך עטפה לי את החלומות. לא היתה אופציה אחרת. זהו, הגעתי סופסוף אל היעד.

אבל ליוני – זה לא התאים. הוא אמר לא. כמה חלק, ככה חד.

נשארתי ללא נשימה. לא הצלחתי להתאים את עצמי למציאות. מבחינתי, הטבעת כבר היתה כמעט ענודה על האצבע שלי, החופה כבר כמעט היתה פרושה. אז איך זה פתאום לא? לקח לי המון זמן לעכל את המציאות החדשה הזו, ועוד יותר זמן להשתקם מהשבר. חייכתי לעולם – אבל החיוך היה מזויף. בפנים הייתי חלולה כמו גדם עץ, מבוקעת לשבבי נסורת.

ניסיתי להמשיך בחיים, להביט קדימה. חברות מדהימות שעטפו אותי באותה תקופה עזרו לי להתחיל מחדש, הפיחו בי תקווה, עזרו לי להחזיק באמונה. באותם ימים, האמונה והיכולת שלי לדבר עם ה' יתברך הפכו לכוח הכי גדול שלי. אילולא כך – לא היה לי סיכוי בכלל. השיח שלי עם הקב"ה היה בשיא תפארתו באותם ימים. בזכות התפילות הללו, נשאבתי שוב לעשייה וללימוד, התחלתי לחיות מחדש.

חלפו מספר שנים. הפצע ההוא כבר הגליד. למדתי שמעפר – קמים, ולא מתפלשים בו. עשיתי חיל בקריירה שלי, אבל עדיין המתנתי לאחד המיועד לי. בפנים שוב התחיל היצר לחורר אותי, להכניס בי פחדים. מה יהיה איתי? האם אשאר רווקה מזדקנת? איך אמצא את החתן שלי? מה יהיה אם אשאר כך, לבד, לנצח? הביעותים האלה יצרו אצלי מתחים בלתי נתפסים. עם כל שידוך שירד הפחדים שבתוכי גדלו עוד ועוד, עד שיום אחד הכל קרס עלי.

חזרתי מפגישה, והבנתי ששוב, זה לא זה. הפעם כבר לא היה לי כוח להתחיל שוב מחדש. קרסתי. נתתי לעצמי להתפורר לחלקים קטנים-קטנים, ולא היתה בי טיפת כוח לקום ולאסוף אותם. הרגשתי שהכל שחור ופסימי. החברות שלי היו ההצלה שלי. הן הקיפו אותי, עשו הכל כדי שלא ארגיש לבד בהתמודדות הזו. הן חזרו ואמרו לי שאני מדהימה ומיוחדת, ושזה פשוט פספוס גדול למי שחושב אחרת.

חברתי הטובה ביותר ניסתה לעזור לי גם מהכיוון המעשי. היא חיפשה בשבילי פרטי קשר של שדכנים ושדכניות שעוסקים במגזר ובסגנון שדומים לשלי, וביקשה שאנסה לפנות אליהם, לקבל הצעות חדשות. סירבתי. לא היתה לי סבלנות להתמודד עם זה. שבעתי. אמרתי לה שמה ששלי – כבר יגיע אלי, אבל אני לא מסוגלת להיכנס לטירוף הזה שוב ושוב.

אבל ריקה, חברתי, היא קרוצה מחומר אחר. היא לא ויתרה, וכשראתה שאני מותשת ושאין עם מי לדבר – היא ביקשה את רשותי לנהל בעבורי את השידוכים. היא תפנה, היא תברר, היא תבדוק, היא תחפש. הסכמתי, בלי לחשוב על זה יותר מדי. שתעשה מה שהיא רוצה. לי – נמאס.

מאותו רגע, היא לא נחה ולא שקטה. היא פרשה רשת שלימה של אנשים ומכרים שיכולים לעזור. אחת לתקופה היא ערכה סבב טלפונים מחודש, מזכירה את שמי לשדכנים, מוודאת שלא יקרה מצב שבו השם שלי לא יופיע במחשבות של השדכן בכל הצעה חדשה.

אני, בינתיים, הייתי תקועה עם עצמי. אבל עם הזמן, התחלתי לערוך חשבון נפש. עוד שידוך ועוד שידוך נופל, ואני נשאבת לאותו חור שחור, מייאש ומדכא. למה זה קורה? התחלתי לחשוב על כך, ולתהות מה ריבונו של עולם רוצה ממני.

לילה אחד ירדתי בתחנת הרכבת "נבון" בירושלים, ועליתי את המדרגות הנעות בואכה התחנה המרכזית. השאון הירושלמי הלילי מוכר לי, אבל הפעם שמתי לב לצלילים אחרים, שמחים. על המדרכה חנה רכב גדול, של חסידי ברסלב שהגיעו לשמח יהודים. הייתי שקועה במחשבות של עצמי, אבל בהדרגה, המוזיקה חדרה אל התודעה שלי, ועשתה לי משהו. הרמתי את העיניים, הבטתי בחסידים הרוקדים, ואמרתי לעצמי – הרי בטוח שגם הם מתמודדים עם משהו. לכל אחד יש "תיק" כזה של התמודדות. ובכל זאת – הם משליכים מעליהם את כל הדאגות, כי העיקר אצלם זו השמחה. הם שרו שיר שאמר שבכוח השמחה לשבר את החומות. הרגשתי שקיבלתי מסר ישיר מהשמיים, הודעה אישית בשבילי. זה תפס אותי.

המילה "שמחה" ריקדה לי מול העיניים. הבנתי פתאום שהייתי טובה כל כך, קיימתי מצוות, עברתי דרך ארוכה, אבל הקדוש ברוך הוא רוצה ממני עוד דבר אחד – שאהיה שמחה. לקחתי חוברת שחולקה שם, וקראתי אותה. הבנתי שהשמחה היא תולדה של האמונה. הכל התבהר מולי. אלוקים רוצה ממך את הטופ. חסרה לו הנשמה שלך. תסמכי עליו – ותשמחי.

החלטתי לקבל על עצמי לחייך, להאיר פנים גם לעצמי וגם לסובבים אותי. קראתי על השמחה, וממש התאמנתי עליה. התחלתי לראות את העולם דרך משקפיים ורודים. זה לא היה קל. זה היה פרויקט עם עליות ומורדות, אבל התאמצתי להמשיך עוד ועוד.

עוד חודש חלף, ושדכנית אחת התקשרה אלי עם הצעה מעניינת: יוני. עד כה, אף בחור שנפגשתי איתו לא השתווה אליו, בעיני. הוא עדיין נותר במחשבתי כאחד שמיועד לי. אמרתי לשדכנית במהירות שאני מעוניינת, אבל שתבדוק היטב אם הצד השני מעוניין... למען האמת, הופתעתי לשמוע שגם הוא עדיין ממתין לזיווג. הייתי בטוחה שהוא כבר מזמן נשוי ואפילו אבא לילדים. אבל היא הפתיעה אותי עוד יותר: "הוא בעצמו פנה אלי, וביקש שאנסה להחזיר את ההצעה". זה היה מדהים. הלב שלי התרחב.

התקשרתי לריקה חברתי ושיתפתי אותה. היא שמחה איתי. תוך יום או יומיים כבר נפגשתי עם יוני, ואז עוד פגישה. זה היה טוב כל כך, אבל הפעם לא העזתי לדמיין כלום. המתנתי להחלטה שלו, ורק האמנתי שכך או כך, יהיה טוב. והטוב הגיע מהר משציפיתי. התארסנו.

הייתי המאושרת באדם, סוף סוף נחצה לי הים. לא התאפקתי, ושאלתי את יוני מה קרה שהוא רצה לחזור להצעת השידוך הזו. הוא הביט בי בפליאה, לא מבין. "השדכנית התקשרה אלי, סיפרה שהתקשרת אליה ואמרת שאת עדיין חושבת שאני מתאים לך ורוצה לנסות שוב. היא שאלה אם אני מוכן לנסות שוב – ורציתי, גם אני הבנתי בינתיים שאת הכי מתאימה לי. זה לא היה ככה?", הוא שאל בפליאה.

ברגע אחד הבנתי הכל, וצחקתי. ריקה השובבה, מה היא עשתה לי שם מאחורי הגב... "זה היה ככה בדיוק", עניתי לו.

יבוא יום והוא ידע בדיוק איך התרחש הכל. בינתיים אני מספרת לו בכל יום מחדש על הכוח של השמחה, כמה חומות היא בקעה, ואיך קרה שכאשר היא נכנסה – הגיעה הישועה.

משנכנס אדר – מרבים בשמחה, וממשיכים, כל השנה.