סיון רהב מאיר: זה לא רק "אדם מחפש משמעות", זה "יהודי מחפש משמעות"

1. שתי הודעות ווטסאפ הצליחו לנחם אותי קצת השבוע. קיבלתי אותן בין ההלוויה הכואבת של משפחת ביבס לחזרה של עוד ארבעה חטופים חללים.

ההודעה הראשונה היא מתושבת כרם שלום. הקיבוץ הזה ספג אבדות ופצועים, נאלץ לנדוד במגורים זמניים ועדיין לא חזר הביתה. אבל בשבוע שבו נטמנו תינוק וילד קטן באדמת ארץ ישראל, הניחו שם אבן פינה למעון חדש.

"זה צעד משמעותי לעתידנו", כתבה לי גאולה רבי, תושבת הקיבוץ. "זה המעון הראשון שלנו. עד שמחת תורה, הפעוטות שלנו התחנכו בקיבוצים אחרים, ומבחינתנו לבנות להם בית בקהילה זו אמירה. זה לא רק מבנה של בטון ומלט, זה סמל של תקווה והמשכיות. במקום שבו חווינו את הדברים הכי קשים, אנחנו יוצרים לילדים שלנו עתיד".

עם אבן הפינה, הוטמנה באדמה אמנה בחתימת נציגי הקיבוץ ומועצת אשכול: "מי ייתן והמעון החדש יהיה מקום של צחוק ילדים, של לימוד ושל שמחה, ודור העתיד יגשים פה חלומות, בתוך קהילה תומכת ואוהבת". אמן.

הם צפויים לחזור למקום בעוד כמה חודשים. לפניהם, חוזרים השבוע תושבים רבים צפונה. אריה אקרמן שמח לשוב לביתו שבקריית־שמונה, ולהפעיל גם את הצימר הצפוני שלו. גם הוא שלח לי תמונה של פתיחה מחדש, עם דגל ישראל.

"לפני 495 ימים ארזנו שתי מזוודות ועזבנו את הבית בחיפזון", סיפר. "אנחנו חוזרים השבוע אחרי הרבה אתגרים, אבל מלאי תודה, וחשוב לי שהיא תישמע: תודה לקהילת קצרין שקלטה ועטפה אותנו, לכל המורים שחינכו את ילדינו, לכל החיילים ולמשפחותיהם, למדינה, לאלוקים, לאנשי החינוך של קריית־שמונה שיקלטו כעת את ילדינו בחיוך, לראש העירייה ולעובדיה על שנה וחצי משוגעות, לכל מי שיגיע כעת לצפון להיות איתנו".

ירדן ביבס סיפר השבוע בהספד שלו סיפור שייזכר זמן רב, על המילים האחרונות שהחליף עם רעייתו שירי בממ"ד מוקף המחבלים. הוא שאל אותה: "נכנעים או נלחמים?". היא ענתה: "נלחמים".

הסיפורים האלה שסיפרו לי השבוע גאולה ואריה מעידים: נלחמים.

2.. "האדם מחפש משמעות", כך קוראים לחיבור המופלא שכתב ניצול השואה, הפסיכיאטר והנוירולוג ויקטור פרנקל. הוא הסביר עד כמה צלם האלוקים שבאדם, הנשמה שלו, המשמעות בחייו נותנים לו כוח להתמודד עם אתגרים.

"כל מטרות החיים הרגילות מתערערות", הוא כתב על מה שעבר באושוויץ. "נשארה רק החירות האחרונה של האדם - היכולת לבחור מה עמדתו, איך יגיב".

ובכן, בימים אלה חוזרים מעזה עוד ועוד ויקטור פרנקלים. הם לא כותבים ספרים, הם מעלים סטוריז ופוסטים. לפעמים מספיק רק להסתכל בחיוך הזורח, בפנים המאירות, ולראות הכל: הסיפורים שלהם על הבחירה בחיים, על הרוח והמשפחה, על האהבה והאמונה – מדהימים.

השבוע התחלתי לאסוף את המעשיות המודרניות האלה. יש פה סיפורים שפעם היו עוברים מדור לדור, והיום מתגלגלים בטיקטוק ונעלמים.

למשל: אלי־ה כהן שהציע להתחלף עם חטוף אחר ("כשהודיעו לו על השחרור, אלי־ה הציע לאחד החברים שלו להתחלף ולהישאר במקומו. המחבלים סירבו", כך סיפר אביו, מומי), או עומר שם טוב ששמר שבת בעזה ("היה לו רק פנס, והוא הקפיד לא להדליק אותו בשבת", סיפרה אמו, שלי).

וכמובן, סיפורה של אגם ברגר (ב"וול סטריט ג'ורנל" פורסם השבוע מאמר של הרב מאיר סולובייצ'יק שמסביר לציבור האמריקאי מה המשמעות של שמירת השבת שלה בעזה).

שי גראוכר התפרסם בסיוע שלו למשפחות שכולות, לפצועים, לחטופים. לאחרונה שם לב לתופעה: הוא מביא טאבלט, הם מבקשים תפילין. הוא מביא סלולרי, הן מבקשות פמוטים.

השבוע זה קרה עם השב אוהד בן עמי מבארי. הוא ביקש תפילין, ואז ביום שני ביקש לערוך הבדלה. רגע, הבדלה עורכים במוצ"ש. אבל אוהד מספר שהוא התחזק בעזה. הוא מדבר בעוצמה על אמונה, על אלוקים, וגם על ההבדלה שערכו חטופים אחרים שנתנה לו כוחות בשבי, והוא מבקש שילמדו אותו לערוך הבדלה בעצמו.

וגם זו אגדה שהייתה באמת: השב קית' סיגל מקיבוץ כפר עזה מספר שניסה לברך על כל דבר שאכל בעזה, אבל לא ידע איך. הוא פשוט אמר "בורא מיני מזונות". כשחזר הביתה שאלו בני המשפחה איזה מאכל מיוחד להכין לליל שבת, לסעודה הראשונה יחד, וקית' אמר: "קודם כל כיפה וקידוש".

ואשתו אביבה, ששוחררה בעסקה הראשונה, מספרת בסרטון אחר: "החוטפים דרשו שאתפלל איתם. אמרתי לעצמי, אני לא אתפלל לאללה. עשיתי בכאילו, עם השפתיים. אני כל כך גאה בעצמי על זה".

זו רשימה חלקית, אבל ניתן להתרשם: זה לא רק "אדם מחפש משמעות", אלא גם "יהודי מחפש משמעות".

3. כשהייתי ילדה, הייתה פרסומת של אלכס אנסקי: "מה לעשות? לעשות!".

במובן מסוים זו הכותרת של פרשת השבוע, פרשת תרומה. לראשונה מאז יציאת מצרים, אנחנו מתחילים לעשות.

עד עכשיו עם ישראל ראה את עשר המכות, את ים סוף נקרע, את מעמד הר סיני. כל הניסים והנפלאות שנעשו להם, לא מנעו מבני ישראל להתלונן. התורה תיארה את אבותינו במילים חריפות: הם צמאים, רעבים, לא מרוצים, אפילו רוצים לחזור למצרים.

השבוע, בפרשת תרומה, מתרחשת מהפכה: הם הופכים מפסיביים לאקטיביים. הם מתבקשים לקום ולהתחיל לעשות. להביא תרומה, כלומר לתת מכספם ומעצמם, ולבנות את המשכן – המרכז הרוחני של העם במדבר.

כשיש חדוות יצירה, כשיש מטרה קדושה משותפת, גם התלונות נעלמות.

אלוקים אומר לנו פה: אתם שותפים שלי. אני נותן לכם מצוות והוראות מפורטות, כי אני רוצה אתכם איתי בסיפור.

אם אנחנו קוראים את הפסוקים האלה אלפי שנים אחרי שנאמרו, סימן שאנחנו ממשיכים את הסיפור.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".