"דוקטור, מתי כבר נראה את השיפור?"

עד כה, במשך קרוב לארבע שנים מלאות, הצלחתי "לרקוד על שתי החתונות". ניהלתי סדר יום תקין וטבעי לחלוטין, כשל כל בחור ישיבה מן המניין, זאת על אף שברקע הייתה כל העת החמרה איטית אך עקבית. אולם בשלב זה, הנתונים החלו משתנים.

כדור ה"גילניה", שאותו הייתי לוקח מידי יום בקביעות, הפסיק להשפיע עלי. איני יודע אם היה זה מפני שכעס עלי או מטעם אחר... כך או כך, הוא הפסיק לספק לי את שירותיו. בעקבותיו, הליכתי – שגם כך לא הייתה משביעת רצון – נעשתה קשה עד בלתי אפשרית, מה שהביא אותי שוב לביקורת אצל הרופא המסור שטיפל בי.

אני יושב על הכיסא בחדרו של הרופא, באוויר ניחוח אופייני ומוגזם של חומרי ניקיון וחיטוי, על הקירות סביב תלויות תעודות ודיפלומות למכביר, פה ושם ניבטים מכתבי תודה והערכה מפציינטים מוקירי טובה. מבטי ממוקד בציפייה בעיניו של הדוקטור, שרצות על פני הגיליון הרפואי שלי כשמצחו מתקמט במחשבה.

לאחר עיון מעמיק, הוא נושא אלי עיניים מחייכות, מיטיב את משקפיו שזלגו, ואומר: "משה אהרן, יש לי בשורה משמחת בשבילך".

דריכות מילאה כל תו בגופי. נרכנתי אל עבר הרופא בציפייה, דרוך למוצא פיו.

"יש תרופה חדשה, פורצת דרך, בשם 'למטרדה'. זו אומנם תרופה נסיונית, אך מבטיחה להפליא. ייתכן מאוד שהיא תוכל לעצור את ההידרדרות בתפקודך, ולא מן הנמנע שיהיה בכוחה לרפא גם חלקים שכבר נפגעו!".

"וואו! אני רוצה מאוד לקבל אותה", קטעתי בלהט.

אם לא שנכחתי באמצעו של בית החולים, ואילולי רגלי המרדניות, הייתי פורץ בריקוד סוער למשמע הבשורה המשמחת.

*

כברבות מן המחלות הנוירולוגיות, גם בטרשת נפוצה העולם הרפואי מגשש עדיין את צעדיו באפלה, לגבי השאלות הרות הגורל, כמו: מהם הגורמים להתפרצותה? האם יש דרך למנוע אותה? מהן דרכי הטיפול המיטביות לעצירת ההידרדרות התפקודית,  והאם ישנה דרך להשיב את שאבד?

בעקבות כך פורח ומשגשג עולם התרופות והטיפולים הניסיוניים, כשכל קצה קצהו של חוט, או הופעתה של תיאוריה חדשנית ומבטיחה, גורמת ללבם של עשרות אלפי חולים לזנק בתקווה, שהנה סוף כל סוף נמצא המזור למחלתם האכזרית.

פעמים רבות מדי, התרופה ששווקה בקול תרועה רמה, התבררה בהמשך הזמן כמועילה באופן חלקי בלבד, אם בכלל.

אז עוד טרם ידעתי את כל זאת, וכשהוצע לי הטיפול המדובר, קפצתי על כך בשתי ידיים ובלב מתרונן.

שכן שאיפתי המוצהרת והבלתי נסתרת לכל אורך התקופה הנידונת, הייתה לנצח ולהעלים את המחלה, ולשוב להיות אדם בריא, אף כשלא היתה לכך היתכנות ממשית.

עד כדי כך, שלקראת כל בדיקת אם. אר. אי. שהיה עלי לעבור, הייתי מחזק את ביטחוני בה' שוודאי בסיום הבדיקה תיפלט זעקת הפתעה מפי הטכנאי, כשלתדהמתו הצילומים יצאו נקיים לגמרי, ללא נגעים או נקודות לבנות. שהרי "אין מעצור לה' מלהושיע, ברב או במעט".

כעת, משהגיעה הבשורה הנוכחית, הייתה זו התגשמות שאיפותי, תפילותי ובטחונִי העַז. הרגשתי שה' יתברך שולח לי ישועה, בדמותו של שיקוי רפואי חדשני ופלאי.

*

לאחר סבב מייגע של אישורים, טפסים ובדיקות התאמה, הגיע היום המיוחל. הגעתי אל בית החולים, מלווה באמי המסורה, לחמישה ימי אשפוז מלאים, שבמהלכם אקבל את התרופה הנכספת. 

לבי השתולל מהתרגשות. תקווה איתנה מילאה את כל כולי, משתוקקת ומייחלת לרפואה הקרובה, ולשינוי הממשי שיגיע בעקבותיה.

שכבתי על מיטת האשפוז, לזרועי מחוברת אינפוזיה, מכשירים שונים משמיעים סביבי צפצופים שגרתיים. גופי נכח במחלקה, אך רוחי הפליגה משם זה מכבר. נישאתי על כנפי הדמיון, רץ בחלומותי על כרי דשא ירוקים אל עבר שמש מפציעה בזריחה משובבת עין, שולחת נוגהות אור לכל עבר.

אל החדר נכנס רופא תורן, מעיין תחילה בגיליון הרפואי המוצמד למרגלות המיטה, ואחר ניגש לעברי, נוטל מדדים ובדיקות, תוך שהוא שואל לשלומי ולהרגשתי. מקרקע אותי אל המציאות.

אמי, שישבה לצד מיטתי, מעתירה תהילים ותחינות לרפואתי, פנתה לרופא ושאלה: "מתי בעזרת ה' כבר נראה את השיפור?", מקפלת בשאלתה התמימה שאיפות ותקוות לאין מספר.

מצחו של הרופא התקמט בפליאה, "מה זאת אומרת שיפור?! לא מדובר בתרופה שמרפאת את המחלה. זו תרופה שרק עוצרת את ההידרדרות מכאן ולהבא!", קבע בפסקנות, בעודו פוסע אל היציאה מן החדר.

שקט הלום השתרר בחלל.

שניות ארוכות של עיכול חלפו עלי, ואז, באחת, הציפה אותי אכזבה צורבת, ממלאת את פי בטעם מר כלענה. דבריו של הרופא הדהדו במוחי באלפי בנות קול: "זו לא תרופה שמרפאת את המחלה", "זו לא תרופה שמרפאת את המחלה". המילים הסתדרו בשורות כחומה בצורה, חורצות לשון למולי, לועגות לתקוותי.

לנוכח עיני הסתחררו מילות הפסוק "כי מנגד תראה את הארץ – ושמה לא תבוא!". דמעה שקופה זלגה על לחיי.

*

זו הייתה חוויה כואבת ומטלטלת, אך היא הולידה בי תובנה ששווה זהב.

עד כה, אמונתי וביטחוני בה' היו בעלי אופי וגוון טבעי. כלומר, האמנתי שה' יתברך ישלח את ישועתי בדרך טבעית ומקובלת, שהרי כך הוא מנהיג את עולמו – כמאמר חז"ל "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות". ומשום כך קיוויתי וציפיתי כל העת לתרופה חדשה שתתגלה, לרופא מומחה שיתערב ולטיפול מפתיע שימצא.

אך כעת, לפתע, הבנתי, שהאמונה שנדרשת ממני עמוקה ומשמעותית הרבה יותר. וזאת מפני שהמחלה שבה אני מאובחן – טרשת נפוצה – חסרת תרופה ודאית ובטוחה לעת עתה. הן אמת שנעשים מחקרים שונים וניסיונות מגוונים לעמוד על טיבה וטבעה, אך לעת עתה מדובר בהשערות בלבד. וכתוצאה מכך, גם התרופות והטיפולים המוצעים הם בגדר ניסיון ומשאלת לב.

מכך אני מסיק, שאומנם איני פטור לחלוטין מהשתדלות, שכן עלי לעשות את אשר בכוחי וביכולתי, אולם זו השתדלות באווירה אחרת לחלוטין – רגועה, שלווה, ללא דריכות ומתח בלתי נגמרים.

בראשו של היהודי המאמין אמורה לרחף תמיד התובנה הברורה: ההשתדלות הינה חובה מוכרחת, אך היא אינה סיבת התוצאה, כמאמרו הידוע של הרמב"ן "הגזירה אמת והחריצות שקר". אלא שבדרך כלל, במרוץ ההשתדלות הבלתי נגמר, אנו שוכחים את האמיתה הזאת, ומתנהגים כאילו ההצלחה טמונה כליל בהתאמצותנו ובהשקעתנו.

לי לא הייתה ברירה. בנתיב שאותו סלל בעבורי אבי שבשמיים, הייתי חייב להבין ולהאמין שהישועה והרפואה אינה תלויה כלל בדרכי ההשתדלות הטבעיות, ורק בכוחו של בורא העולם ומנהיגו להעלות ארוכה למחלתי.

מכאן ואילך, כל השתדלות בריאותית שתהיה מוטלת לפתחי, תנכח ותתהווה באטמוספירה הזאת. טיפול חדש, פיזיותרפיה, רפואה אלטרנטיבית – כל אלה ייעשו מעתה רק כ"תפקיד" וכ"מטלה". והישועה עצמה, ובכן, ה' יתברך יכול לחולל אותה, אף רגע אחד לפני הטיפול.

לא. זו אינה התייאשות מן הרפואה. אדרבה, זוהי האמת הפשוטה והבהירה, שהייתה לי הזכות לחוות אותה, בצלילות ובמוחשיות.

ובלשונו הזהב של רבינו בעל חובות הלבבות (שער הבטחון פ"ד): כאשר יבטח בבורא, ירפאהו מחוליו בסיבה ובלתי סיבה, כמו שנאמר "ישלח דברו וירפאם" (למעמיקים, אצטט את המלבי"ם (ירמיהו י"ז, ז') בעניין זה: "ברוך הגבר. אשר לא לבד שיבטח בה', כי גם והיה ה' מבטחו. כי הבוטח בה' שיושיעהו ע"י אמצעיים טבעיים, הגם שיבטח בה', בכל זאת המבטח שלו, היינו הדבר שעל ידו יושג בטחונו, אינו ה' רק האמצעיים הטבעיים שמקוה שעל ידם יושיעהו ה'. והגם שאינו ארור אחר שבוטח בה', אינו ברוך גם כן. רק אם יבטח בה' שיושיעהו בלא שום אמצעי כלל, עד שה' הוא גם המבטח שלו, היינו הדבר שבו יושג בטחונו").

מתוך ספרו של משה זיאת, "לאסורים צאו". לראיון עם משה זיאת, לחצו כאן.

עורך הפרקים: יעקב ישראל.