נתיבות שלום על פרשת תצווה: פירוש קצר ומשנה חיים, שישדרג לכם את שולחן השבת

פרשת "ואתה תצווה" מעוררת דיון ייחודי על לשון הציווי המופיעה בה: "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". האדמו"ר מסלונים, בספרו נתיבות שלום, שואל מדוע דווקא במצוות הנוגעות למנורה ולקרבן התמיד נבחרה לשון ציווי, בניגוד ללשונות אחרים המופיעים בתורה כגון "אמור" או "דבר". עוד הוא מציין כי גם בקרבן התמיד נאמר לשון ציווי: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי".

התשובה נעוצה במהות הציווי, כפי שמסביר רבי שמעון – "אין צו אלא לשון זירוז". זירוז זה נדרש במיוחד במקום שיש בו "חסרון כיס", כמו בהקרבת קרבן עולה, שהוא כפרה על הרהורי עבירה, או במעשה המנורה, המסמלת את התיקון לפגמי המוח על ידי אור אלוקותו יתברך.

מבאר הנתיבות שלום: מקור כל הרהורי העבירה הם מקטנות הדעת, שכאשר אדם בקטנות הדעת ואינו רואה אור אלוקותו יתברך, הריהו אז כבהמה ונמשך לתאוות בהמיות, ואור המנורה האיר לכל יהודי בכל מקום שהוא באור אלוקותו יתברך, וכאשר מאיר אור אלוקותו יתברך, מסתלק החושך ממילא, שכאשר מדליקים אור מסתלק החושך ממילא.

הנתיבות שלום מסיים את דבריו בתובנה עמוקה על הקשר הנצחי בין הקב"ה לבין עם ישראל. אם בימי המקדש הקרבנות והמנורה היו האמצעים להאיר את האור האלוקי ולבטל את המחיצות בין האדם לבוראו, הרי שבזמן החורבן, התפילות תפסו את מקומם. כאשר יהודי פונה בתפילה כנה ומשיח את ליבו לפני ה' שלוש פעמים ביום, הוא ממשיך את אור המנורה ומחזק את הקשר הרוחני בינו לבין אלוקיו. כך, גם בחשכת הגלות, אור המנורה ממשיך להאיר, מבטל את החושך ומקרב את האדם לאורו של הבורא.