120 שנה של חיים כפולים: סיפורם המדהים של אנוסי משהד

"האנוסים", אלו שנאלצים לחיות כלפי חוץ כגויים, ובביתם חיים בסתר כיהודים. האמנם רק בספרד לפני חמש מאות שנים? לא. פרשה ידועה פחות, אבל קשה לא פחות, היא פרשת אנוסי משהד.

במשך מאה ועשרים שנה חיה קהילת יהודים שלמה כגויים כלפי חוץ, ואת היהדות קיימו רק בסתר. הדבר היה באיראן. החל משנת 1839 ועד עלייתו של השח האיראני בשנת 1925, חיו יהודי משהד כמוסלמים.

אף פעם לא אהבו יהודים במשהד. בעיר נמצא קברו של האימאם השיעי עלי א-רידא, ולכן היהודים נדרשו לגור מחוץ לחומות העיר, כדי שלא "יטמאו" אותה, רדיפות וקשיים היו מנת חלקם. אך אירוע מוזר אחד חרץ את גורלם. ב-27 למרץ 1839 נוצר סכסוך בין אישה יהודייה לנער מוסלמי ביום חג למוסלמים, וכך מתאר יצחק בן צבי: "ביום ה-11 למוחרם, שנת 1255, שהוא יום קודש וצום ומספד למוסלמים השיעים, פנתה אישה יהודייה אל 'רופא' פרסי שירפא את ידה מצרעת, וה'רופא' הזה, מסוג רופאי האליל השכיחים בפרס עד היום, ציווה עליה להרוג כלב ולרחוץ את ידיה בדמו, ורפא לה. האישה הזמינה פרחח פרסי שיתפוס כלב ויהרגהו בביתה. לאחר זה פרץ ריב בינה לבין הפרחח המוסלמי על תשלום שכר עבודתו. ל[ב]סוף רץ הפרסי, מלא חמת נקם, אל רחובות המוסלמים והכריז שהיהודים הרגו כלב ביום הצום, המקודש לזכר הקדושים בני עלי, וקראו לו בשם חוסין, וילעגו לדת המוסלמים. ההמון הקנאי, המתאסף ביום זה במסגד הידוע בשם האימאם רצ'ה (רידה), התפרץ אל רחובות היהודים ואל הבתים, הצית באש את בתי-הכנסת ורצח כשלושים ושש נפשות".

לאחר הפוגרום המרושע הזה, שנעשה בלי שום סיבה, החליטו תושבי העיר להיפטר מהיהודים, וכפו עליהם את הברירה: להתאסלם או למות. רבה של הקהילה, הרב יוסף הכהן, הכריע על פי פסיקת הרמב"ם באגרת תימן, כי האיסלאם אינו עבודה זרה, ולכן מותר להתאסלם למראית עין כדי להציל את החיים. וכך אכן עשו כל אנשי הקהילה. הם המירו דתם לאיסלאם למראית עין.

כל אחד מאנשי הקהילה קיבל שם מוסלמי, ובמקביל גם שם יהודי שבו השתמשו בסתר. כדי למנוע נישואי תערובת, היו מכריזים על אירוסין של תינוקות קטנות. לפי הנוהג המקובל, נערה מאורסת מנקבים את אזניה ונותנים בהן עגילים. התינוקות של קהילת משהד הסתובבו עם עגילים מגיל מספר חודשים... וכך המוסלמים למדו לא לבקש את ידן, שכן חרפה היא לבקש ידה של נערה מאורסת.

אנשי הקהילה היו קונים בשר בחנויות המוסלמיות, כדי שלא לעורר חשד, אבל מאכילים אותו לכלביהם. חנויותיהם היו פתוחות בשבת, אבל בחנות ישב ילד שאמר רק "אבא עוד מעט יבוא". מקוואות נחפרו במרתפי הבתים. לא ניתן היה לחמם אותם, והקושי לטבול בחורף היה עצום. מצות היו אופים בהסת., גם לילדים לא גילו, שכן המוסלמים היו שואלים את הילדים "כבר אפיתם מצות?", והמבוגרים חששו שילדים יספרו על כך. מה שאפשר להם לנהל חיים כפולים הוא דווקא השנאה של המוסלמים, שהחזיקו אותם כטמאים גם אחרי התאסלמותם, ושמרו מרחק מהרובע היהודי, או היהודי לשעבר.

כך התנהלה הקהילה במשך מאה ועשרים שנה, ושמרה על מבנה קהילתי. לאורך כל הזמן היה לקהילה רב בסתר, שפסק להם בשאלות הלכתיות. יהודי משהד העבירו תרומות לעניי ארץ ישראל, גם כן בצורה מוסתרת. בשלב מסוים, הרב מרדכי אקאלר התחיל להנהיג תפילה בציבור, בתוך מקלט סגור, כמובן. במקביל המשיכו בהתנהגות מוסלמית כלפי חוץ. המבוגרים היו עולים למכה ומקבלים תואר חאג', השתתפו בוועידות ובמפגשים איסלמיים. אבל המוסלמים תמיד טרחו להדגיש ולהזכיר את מוצאם היהודי.

עם עליית השח הפרסי, בוטל חוק השריעה באיראן, ויהודי משהד יכלו לסיים את ההצגה הארוכה כל כך. כולם עזבו את משהד, שבה סבלו מרורות. חלקם עלו לארץ ישראל והקימו קהילות יהודיות לתפארת, וחלקם ירדו לארה"ב. מה שמיוחד בקהילת משהד, הוא שלא כמו אנוסי ספרד, שרבים מהם נטמעו ושכחו את יהדותם, הרי שבני משהד אך יצאו מאפלה לאורה, חזרו להיות יהודים כדת וכהלכה, על כל פרטיה ודקדוקיה. קהילות מפוארות של יהודי משהד נמצאות בירושלים ובבני ברק, וגם בניו יורק. הקהילה מונה כ-12,000 יהודים בארץ ובעולם, והיא עדות למסירות נפש יהודית, ולחכמה ופקחות, שבזכותם שרדו תקופה כה ארוכה של המרת דת מאונס.