2 הסודות הגדולים של אגם ברגר – מה שהיא גילתה בשבי ידהים אותך

השבוע לימדתי את התלמידות שלי את מגילת... אגם.

אגם ברגר, שהייתה בין חמש התצפיתניות שנחטפו לעזה וחזרו אלינו.

וַתִּלָּקַח אגם אֶל בֵּית המחבלים. וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה. וַתְּהִי אגם נֹשֵׂאת חֵן בְּעֵינֵי כָּל רֹאֶיהָ. אֵין אגם מַגֶּדֶת דבר על מוֹלַדְתָּהּ ועל עַמָּהּ. וַתִּלְבַּשׁ אגם מַלְכוּת. ותקלע צמות לה ולנַעֲרוֹתֶיהָ.

ותעשה היא והנערות האחרות הנתונות בשבי כל מה שביכולתן כדי לזכור את יום השבת. וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת המרצחים לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד. וַתֹּאמֶר אגם אֶל עמה: לֵךְ, כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, כי רק ביחד ננצח.

היא פשוט המלכה אסתר. ולבד, לבד! ילדה אחת צעירה מול רוע אינסופי.

כשפגשתי אותה השבוע אמרתי לה: אגם, את חייבת לספר לי עכשיו ומייד: איך מחכים?  כי אין לי תלמידה או אישה שלא מחכה;  מחכה להתחתן, מחכה ללדת, מחכה לגדל ילדים, מחכה שהילדים יגדלו, מחכה שהוא יחזור, מחכה להבריא...

איך מחכים?

היא חשבה קצת ואז ענתה שתי תשובות מדהימות.

וכך אמרה:

קודם כל, כל הזמן חושבים על היום שבו כל זה ייגמר, היום שיבואו לחלץ אותי ואני אצא מפה.

ובינתיים – אני אוספת סימנים קטנים של השגחה. כל יום.

בעצם אגם, במגילת אגם הזאת שהיא השאירה לי, שהיא כתבה לי לדורות, אמרה את שני הסודות הגדולים ביותר של החיים:

הסיפור הגדול – והסיפור הקטן.

בסיפור הגדול, כל הזמן לזכור שיהיה לזה סוף טוב ושנצא מכאן. כי עמלק, שאנחנו מוחים אותו השבת, "שבת זכור", רוצה לומר לך: הרגע הזה הוא חזות הכל! זהו זהו זהו, נגמרו לך החיים חס וחלילה. זהו רגע שהוא נצח.

ו"רגע" – ראשי תיבות: רֵ'אשִׁית גּ'וֹיִם עֲ'מָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד. ההבנה שיש פה סיפור גדול, ויש לו ראשית ואחרית ואני אצא מכאן, עמלק תסתלק,

אני לא מאמינה לך שמה שקורה לי עכשיו זה הכול. זה רק רגע בדרך, עֲמָלֵק... אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ,

ואני בדרך לסיפור הגדול.

אבל מה קורה כשאין כוח לכל הסיפור הגדול?

איך לחשוב שיהיה טוב?

איך אמר אלי שרעבי, החטוף שחזר – הייתי מוכן שירביצו לי, שישברו לי צלעות, אני עכשיו רעב, אני רק רוצה פיתה! אין לי כוח לחשוב על הסיפור הגדול, שיום אחד, בעזרת ה'...

ברגעים הקטנים האלה אוספים פירורי השגחה ופירורי שמחה.

רבי נתן מברסלב אומר: "פּוּרִים" – לְשׁוֹן פֵּרוּרִים [...] כִּי עִקַּר הַתִּקּוּן עַל יְדֵי בְּחִינַת פֵּרוּרִים דַּקִּים שֶׁמִּתְגַּבֵּר כָּל אֶחָד לַחֲטֹף.

לאסוף פירורי שמחה ממה שיש פה היום – זה עיקר התיקון של חג הפורים.

אנחנו חיים. וזה המון!

מחר בערב יום הפטירה של משה רבנו (ז' באדר. יום חמישי בערב ויום שישי כולו, עד לחשכה).

ומשה רבנו, ביום מותו, בוכה. בוכה לקב"ה, ומה הוא מבקש, האיש הרוחני הזה שהוריד את התורה?

תן לי עוד יום אחד לחיות. אני כל כך רוצה לחיות. יודע מה, תן לי לחיות כמו בהמה; כמו צמח; כמו עוף השמים. חיים זה המון.

אז מגילת אגם אומרת לנו: כל הזמן תסתכלי על הסיפור הגדול.

אל תאמיני לעמלק שאומר לך: הַחִלּוֹת לִנְפֹּל – נָפוֹל תִּפְּלִי. לא! החילותי ליפול? אני אקום, בעזרת ה'. כִּי נָפַלְתִּי – קָמְתִּי!

והסיפור הקטן, היומיומי. פירור החיים הזה. השמש שזורחת בחוץ, מישהי אהובה שאני יכולה לדבר איתה, פרי שמחכה לי במקרר. זה המון. המון המון. פשוט לקחת את המגילה הזאת לדורות.