פרשת תצווה: למי צלצלו הפעמונים?

א. "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד... ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו איתו, מתוך בני ישראל, לכהנו לי... ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך, לכבוד ולתפארת. ואתה תדבר אל כל חכמי לב, אשר מלאתיו רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרון לקדשו לכהנו לי... ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו... ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת... ועשית על שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב, ופעמוני זהב בתוכם סביב. פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון על שולי המעיל סביב. והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות". פרשת תצווה נקראת בסמיכות ליום פטירתו של משה רבנו – ז' באדר, אשר מהווה גם יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם אינו נודע. ודווקא בפרשה זו, היחידה בתורה מאז הולדתו ועד "משנה תורה", שמו נעדר.

ב. רבי יעקב בן אשר – "בעל הטורים", מציע כי בקשתו של משה – "מחני נא מספרך אשר כתבת", המופיעה לאחר חטא העגל בפרשת כי תישא, באה לידי ביטוי בזעיר אנפין בפרשת תצווה. יחד עם זאת, הרבי מלובאוויטש מדגיש כי אומנם שמו של משה אינו נוכח, אך עצמיותו – עיקר פנימיותו, נוכחת בפרשה. וכדבריו: "בשעת הסתלקותו, התעלה משה לעצמיותו שלמעלה מבחינת שם – ולפיכך, אין הוא מוזכר בפרשת תצווה בשמו. אך באמת אף כאן עומד ומשמש, ואדרבה – בכל עצמיותו". רעיון נוסף שמציעים הפרשנים הוא כי משה מפנה מקום ומעניק כבוד לאחיו אהרון, לרגל הפרשה העוסקת בבגדי הכוהנים. ברם, העובדה ששמו של משה נעדר, מתן הדגש לפנימיות והצניעות האופיינית לו, מתנגשים לכאורה באופן חזיתי, עם "לכבוד ולתפארת", והבמה הייחודית והחזותית שמקבלים בגדי השרד המיועדים לאחיו הבכור. כיצד ניתן לקרוא את השניים בכפיפה אחת?

ג. במובן לא מבוטל, בגדים אכן עלולים להצביע על חיצוניות, התגנדרות וחומריות. במבט ראשון, כך גם הדין בבגדי הכהן, אשר היו עשויים מחומרי גלם יקרים ומרהיבים: "זהב, תכלת וארגמן, ותולעת שני ושש משזר מעשה חושב... אבני שוהם... ועשית חושן משפט... אודם, פיטדה וברקת הטור האחד. והטור השני נופך, ספיר ויהלום. והטור השלישי, לשם, שבו ואחלמה. והטור הרביעי, תרשיש ושוהם וישפה". הלבוש, כפי שמופיע בספר בראשית, נוצר בעקבות חטא אדם הראשון ונועד לכסות. הדבר נרמז בדמיון הפונטי בשפה העברית: לבוש – בושה, מעיל – מעילה, בגד – בגידה. בסיפורי האבות, הבגדים, לא פעם, יצרו סיטואציות מורכבות: בגדי החמודות של עשו, כתונת הפסים של יוסף, ועוד. רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, תיאר בספר "ליקוטי הלכות", כיצד בגדים יכולים לבטא צרכים נמוכים של האדם: "כי עיקר הגאות וההתנשאות הוא בעניין הממון והחפצים של אדם, וכנראה בחוש, שמקטן ועד גדול, רובם אובדים עולמם על ידי תאוות ממון, והעיקר על ידי הגאות והכבוד על ידי שכל אחד רוצה להתנהג למעלה ממה שיש לו. הקטנים והנמוכים הם חפצים במלבושי כבוד שהם גבוהים ממנו הרבה לפי פרנסתו... גאות וכבוד המדומה של העולם הזה". בדומה כתב הרב קוק, תוך שהוא עומד על עיקרון פסיכולוגי חשוב: "רק במעמד שפלות הנפש יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים בין במה שיש בו, בין במה שאין בו".

ד. אך לא תמיד הבגדים הם חיצוניים. כך, בסיטואציות מסוימות, הבגדים יכולים למלא תפקיד משמעותי – לייצג מצב נפשי פנימי ונכון, ולאו דווקא גחמות. במגילת אסתר לדוגמא, אנו נפגשים בשינוי דרמטי ברוחו של מרדכי, אותו ניתן לראות גם על פי החלפת בגדיו. בתחילה: "והעיר שושן נבוכה... ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר". ובהמשך: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, תכלת וחור ועטרת זהב גדולה, ותכריך בוץ וארגמן – והעיר שושן צהלה ושמחה". כפי שראינו בפרשת יתרו, הארכיטקטורה יכולה להשפיע לטובה על הפנימיות, ובאותו רציונל גם הבגדים: החושן, כלשון רש"י, הוא "תכשיט כנגד הלב", ואהרון נושא "על ליבו" את שמות בני ישראל. על זו הדרך, הבגדים יכולים להוות גם מבע חיובי של תיקון. וכפי שנאמר במדרש על כותנות העור שתפר אדם הראשון: "בתורתו של רבי מאיר מצאנו – כותנות אור". כפי שנראה, ההדר של בגדי הכהונה לא נובע בהכרח מגאווה וממאוויים של כבוד עצמי. בגדים אלה אינם בגדר מותגי אופנה באמצעותם מבקש האדם לחזק לכאורה את תדמיתו החברתית. הם אינם אך ורק "עור" וכיסוי. יש בהם גם פנימיות וגילוי "אור".

ה. "את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". על פסוק זה, הביא רבי יעקב בן שלמה אבן חביב, בהקדמתו לספרו – "עין יעקב", את המדרש המפורסם הבא: "בן זומא אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא שמע ישראל וכו'. בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ואהבת לרעך כמוך. שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא – את הכבש האחד תעשה בבוקר וכו'. עמד ר' פלוני על רגליו ואמר הלכה כבן פזי". העבודה המתמדת האמורה בפסוק, המתרחשת פעמיים ביום – כל יום, עשויה להראות בעיני דור הגלילה, כרוטינה סיזיפית ונטולת זוהר. בניגוד לתפיסות מערביות המבקשות ריגושים יומיומיים, היילייטס, וזיקוקי די-נור, סבור בן פזי כי עבודה זו מסמנת את מרכז התורה, בבחינת – "נר תמיד" ו"חוקת עולם". לדידו, זו עבודה הגוברת או ליתר דיוק, כוללת, אידאלים חשובים אחרים. לדעת בן פזי, הפסגה האמיתית היא שגרה של עשייה: שגרה ברוכה ויוצרת, ההופכת את האידאלים הנשגבים לדפוס התנהגות יומיומי, שגרה המקדשת את הרגע הנוכחי וממלאת אותו בתוכן ממשי וערכי. ובפרט "שגרתו" של הכהן המצוי בעבודתו בנקודת הממשק בין הסופי לאינסופי.

ו. זוכה פרס נובל ופרס פוליצר, הסופר ארנסט המינגווי, כתב את הספר, אשר עובד לסרט – "למי צלצלו הפעמונים". הספר מתאר את מלחמת האזרחים בספרד, מלחמה בה המינגווי עצמו השתתף כמתנדב, כאשר חבר לצד הכוחות הרפובליקניים. במוטו הפותח את הספר, מצטט המינגווי קטע נפלא של המשורר האנגלי – ג'ון דאן: "אין לך אדם שהוא אי העומד בפני עצמו. כל אדם הוא קטע מן היבשת, חלק מן השלם. אם ייסחף ולו גם רגב אדמה אחד בגלי הים, תהיה אירופה חסרה משהו, כאילו נסחף צוק סלע, כאילו נסחף ביתם של מיודעיך או מעונך שלך. מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו, כי אני הנני בשר מבשרה של האנושות. לכן לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון – לך הוא מצלצל".

ז. "ופעמוני זהב בתוכם סביב. פעמון זהב ורימון, פעמון זהב ורימון על שולי המעיל סביב". הפעמונים המחוברים לשולי מעילו של הכהן, יכולים לשמש בשני אופנים: האחד רעש וצלצולים – כבוד והדר עצמי. השני – תהודה לשליחות אותה מבצע הכהן, אותה עליו לקיים: "לכבוד ולתפארת". כמו פעמון החלבן או איש הקרח מימים עברו, המודיע על בואו, כך פעמוני הכהן מתזכרים אותו, מודיעים בפומבי על תפקידו, על כך ששולחיו צופים בו ומצפים להצלחתו. הפעמון ושאר בגדי הפאר, נועדו להשפיע ולגלות את תודעת השירות של הכהן, את עובדת היותו מלמד זכות ומייצג את עמו ולא את עצמו, את חובתו לפעול למענם – למען הציבור. וכפי שנאמר ב"ספר החינוך": "שנצטוו הכוהנים ללבוש בגדים מיוחדים לגדולה וכבוד... משורשי המצווה היסוד הקבוע לנו, כי האדם נפעל לפי פעולותיו, ואחרי מחשבותיו וכוונותיו, והשליח המכפר צריך להתפייס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אליה, כשיסתכל בכל מקום שבגופו מיד יהיה נזכר ומתעורר בלבו לפני מי הוא עובד".

ח. כעת, ניכרת תכלית אחת להצגת בגדי הכהן היוקרתיים יחד עם תיאור צניעותו של משה והעדר שמו בפרשה. המנהיג בשליחותו הוא נציג וחלק ממארג. כל התפאורה העוטפת אותו, המכסה את אנוכיותו, מעידה בפניו כי הוא אינו אינדיבידואל הפועל למען יוקרתו האישית, אלא למען טובת הכלל. הפעמונים המצלצלים באוזניו של הכהן מתזכרים לו ולסביבתו, לא את כבודו האישי, אלא את כובד אחריותו. פעמוני הכהן הגדול, כפרפראזה על דבריו של ג'ון דאן, צריכים לעורר כל אדם להאזין לצלצולי פנימיותו ולמלא את תפקיד חייו: בצניעות, בתחושת שליחות ובמנגינה של שמחה.

הדברים מוקדשים לכבוד ולתפארת אשת החסד ואיכות הסביבה – הגברת לאה כהן הי"ו, לרגל יום הולדתה שחל ביום לידתו של משה רבנו.

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.