פרשת זכור: "קח אותה בחינם, והלוואי שתיקח כבר! התל הזה רק מפריע לי"

בשנה זו, שבת פרשת תצווה היא גם "שבת זכור". תוכנה של פרשת זכור הוא זכירת מעשי עמלק ומחיית מעשי עמלק.

זמן קצר לאחר יציאת מצרים, בעוד בני ישראל נעים במדבר בדרכם אל הר סיני, מופיע עמלק ותוקף אותם ברפידים. ללא התגרות מוקדמת, ללא סיבה נראית לעין – פשוט כך, התקפה פתאומית ואכזרית.

משה רבנו שולח את יהושע להילחם בעמלק, ובמקביל עולה אל הגבעה ומרים את ידיו בתפילה. ידיו המונפות הופכות לסמל – כל עוד עם ישראל מחובר לאמונה, הם גוברים, אך כאשר הם נחלשים ברוחם, עמלק מתחזק. בסופה של המלחמה, ישראל מנצחים, אך השם מצווה למחות את זכר עמלק מתחת השמים. לא רק נקמה על המתקפה, אלא מחיקה מוחלטת של האידיאולוגיה העמלקית.

מה היה לעמלק נגד ישראל? האם עם ישראל הפריע לו? לא. עמלק לא עמד בדרכם לארץ ישראל, לא היה ביניהם סכסוך טריטוריאלי או מלחמה כלכלית. הם פשוט ראו את עם ישראל – והחליטו לתקוף.

עמלק מסמל את השנאה הטהורה, זו שאין לה היגיון או סיבה. יציאת מצרים הייתה נס גלוי, וכל העולם רעד מפחד מול העם שנבחר בידי הקדוש ברוך הוא. כל האומות נעמדו מרחוק, מלאות יראה, אך עמלק החליט שהוא יהיה הראשון שיקפוץ למים הרותחים. הוא לא עשה זאת מתוך תקווה לניצחון, אלא רק כדי "לצנן" את ההתלהבות סביב עם ישראל.

לכן עמלק הפך לסמל הרוע בהיסטוריה היהודית. זוהי השנאה שמעבר להיגיון – השנאה שרק מחפשת להרוס, לא כי היא מאוימת, אלא כי היא לא מסוגלת לשאת את קיומו של האחר. זוהי שנאה שאיננה נעלמת עם השנים, והיא לובשת צורות חדשות בכל דור ודור. הציווי על עמלק נותר נצחי: "זכור את אשר עשה לך עמלק", כי המאבק הזה, בין אור לחושך, בין משמעות לריקנות, לעולם לא נגמר.

פרשת זכור נקראת בשבת שלפני פורים, בסמוך לנס שניצחו היהודים את המן הרשע, שהיה מזרע עמלק.

המן פנה למלך פרס דאז, אחשוורוש, והציע לו סכום כסף עצום בתמורה לקבל רשות לארגן "פתרון סופי" ל"בעיית" היהודים: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (אסתר ג', י"ג). אחשוורוש השיב להמן: "הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ" (אסתר ג', י"א). ככה פשוט, בלי שאלות ובלי היסוסים.

אחשוורוש, אנטישמי לא פחות מהמן, מאמץ בשמחה את הרעיון של עולם נטול יהודים.

התלמוד (מגילה יד ע"א) ממשיל את המן ואחשוורוש במשל הבא: "משל דאחשוורוש והמן, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, לאחד היה לו תל בתוך שדהו ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו. בעל חריץ אמר: מי יתן לי תל זה בדמים! בעל התל אמר: מי יתן לי חריץ זה בדמים! לימים נזדווגו זה אצל זה, אמר לו בעל חריץ לבעל התל: מכור לי תילך, אמר לו: טול אותה בחינם והלוואי".

נבאר את המשל: בעיירה אחת, היו שני אנשים בעלי אדמות. האחד היה בעל שדה רחב ידיים, אך באמצעו ניצבה תלולית עפר גדולה שהפריעה לו לעבד את האדמה כרצונו. השני היה בעל שדה אחר, אלא שבאדמתו נפער חריץ עמוק, תעלה שהקשתה עליו לחרוש ולשתול.

יום אחד נפגשו השניים. בעל התעלה הביט בעפר הרב שהכביד על רעהו, ועיניו אורו. הרי זה בדיוק מה שהוא מחפש! הוא ניגש ואמר: "מכור לי את תלולית העפר שלך. אני מוכן לשלם על כך הון רב!".

אך לתדהמתו, בעל התל רק חייך ואמר: "קח אותה בחינם, והלוואי שתיקח כבר! הרי התל הזה רק מפריע לי".

בעל התעלה ובעל התל הם משל להמן ואחשוורוש. מיהו בעל התעלה ומיהו בעל התל?

לכאורה, אחשוורוש הוא בעל התל. התל הוא מטאפורה לעם היהודי שחי תחת שלטונו. אחשוורוש רוצה להיפטר ממנו. המן נתפס כבעל התעלה, המנסה בשקיקה להשיג את התל. המן מציע לרכוש את ה"תל" תמורת כסף, ואחשוורוש נותן לו בשמחה ללא תשלום כלל.

התלמוד מביא את המשל הזה בתור מענה לתופעה הפלאית שנקראת "אנטישמיות". מדוע כמעט תמיד וכמעט בכל מקום, שנאו יהודים? מדוע השתוקק המן להרוג כל יהודי? למה לאורך כל הדורות שנאו אותנו החל מעמלק, הגלויות העתיקות ועד יחיא סינוואר? את השאלה הזו, אולי אחת השאלות הגדולות של ההיסטוריה, מנסה התלמוד להסביר באמצעות המשל הזה.

האנטישמיות, אומר לנו התלמוד, רואה ביהודים "תל". אומות העולם רואות ביהודי נטע זר בהיסטוריה העולמית. "תל" שחוסם את התנועה החופשית וההנאה של אומות העולם ב"שדות" שלהן. היהודי איכשהו מפריע להן, והן אפילו לא יודעים למה.

יתכן שהיהודי ינסה לעשות כל שניתן כדי לא "להתבלט", אבל בדרך כלל זה לא מועיל. כל עוד היהודי בחיים, הוא יישאר, בעיניים לא יהודיות רבות, "תל" מפריע.

אבל למה?

כאן מגיעה התשובה של התעלה. נוכחותו של היהודי גורמת ל"תעלה", ל"ואקום" ולתחושה של חלל ריק בלב המין האנושי. כל לא יהודי, בדרך זו או אחרת, מודע לריק הזה, וגורם לו להסתכל על היהודי בהערצה ובחיבה, או בשנאה ובדחייה, או בתערובת של השניים.

נסביר יותר: התלמוד במסכת שבת (פט ע"א) שואל: מדוע הר סיני נקרא כך? והוא משיב – משום שהשנאה כלפי עם ישראל ירדה לעולם בעקבותיו.

כשעמדו בני ישראל למרגלות הר סיני וקיבלו את התורה, חייהם השתנו לעד. הם קיבלו מתנה מיוחדת שהפכה אותם לעם עם אחריות רוחנית ומוסרית גדולה. התורה העניקה לחייהם עומק, משמעות, מהות ותחושת שליחות, והבדילה אותם משאר העמים.

מאז, כאשר אומות העולם פוגשות ביהודי, הן חשות – לפעמים באופן ברור ולפעמים בצורה לא מודעת – שמשהו בו שונה. היהדות מביאה איתה חיבור לנצח, לתוכן עמוק ולערכים אלוקיים. פעמים רבות, דווקא מי שאינו יהודי מבחין בכך בעוצמה רבה יותר מהיהודי עצמו.

הנוכחות היהודית מטלטלת את העולם ומציבה בפניו אתגר עמוק. היא יוצרת חלל – "תעלה" – בתוך תודעת האנושות, חלל של חיפוש אחר משמעות, של הכרה בכך שיש רובד גבוה ונשגב יותר לקיום. יש אלוקות, נצחיות ועולם הבא. העם היהודי, בעצם מהותו, חשף פצע עמוק בתרבות האנושית – פצע של חוסר תוכן אמיתי, של שאיפה למשהו מעבר.

מאותו רגע בהר סיני, הפך העם היהודי למושא לשנאה אצל אלו שאינם יכולים להשלים עם קיומו – כי עצם קיומו מזכיר להם את החלל הזה, את החוסר, את החיפוש שהם עצמם אינם רוצים או מסוגלים להתמודד אתו.

וכאן יש שתי דרכים להתמודד עם ה"ריק" הזה. הדרך האחת, שהיא הקשה יותר, היא להצטרף. לאמץ חיים של משמעות עמוקה, מחויבות והקרבה. החיים עם אלוקי התורה אינם קלים – הם דורשים מאדם להתעלות מעל האגו שלו, לגבור על העצלות והאנוכיות, ולהילחם יום-יום ביצריו, בתאוותיו ובדחפיו הטבעיים. זו דרך שמביאה סיפוק אמיתי, אך היא מחייבת משמעת פנימית ומאמץ מתמיד.

הדרך השנייה, הקלה לכאורה אך ההרסנית, היא פשוט לנסות ״להעלים״ את היהודי. מתוך מחשבה שאם היהודי ייעלם, גם תחושת הריק הפנימית תימוג יחד אתו. אך בפועל, ניסיון זה לעולם אינו מצליח.

אך לא כל האנטישמים מבינים את מקור שנאתם. יש כאלה, כמו אחשוורוש, שרואים ביהודי רק ״תל״ שמפריע לנוחותם, אבן דרך שמעכבת אותם. הם אינם מודעים לעומק הרגשי והקיומי שמניע את תחושותיהם.

המן, לעומתם, היה מודע היטב לאמת. הוא הבין ששנאתו נובעת מכך שהיהודים אינם רק "מכשול" שטחי – הם גם "תעלה" שנפערה בלבו, חלל שמעורר אצלו תחושת חוסר מנוחה עמוקה, שהוא לא הצליח להכיל.

בסופו של דבר, ניסיונות להשמיד את העם היהודי ולמחוק את אורו מהעולם חוזרים שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, אך תמיד ללא הצלחה. כפי שהיה בימי מרדכי ואסתר, כך גם בכל דור ודור, הקדוש ברוך הוא מציל אותנו מיד שונאינו, ואור האמת של התורה ממשיך להאיר.

עם ישראל חי וקיים, כי אין כוח בעולם שיכול לכבות את האור האלוקי שמאיר דרכו. "לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (אסתר ח', ט"ז), וכן יהיה תמיד, בעזרת השם.