מה אומרת לנו האות ת' על פי התורה והקבלה?

משמעות האות תי"ו על פי שמה היא: רושם וסימן, כמו בפסוק: "והתוית תו על מצחות האנשים" (יחזקאל ט', ד').משמעות זו מתארת כיצד תכונות החומר הפיזיות, המעוצבות בצורה כלשהי, נקלטות בעיני האנשים כסימן וביטוי לדבר אחר העומד מאחוריהם. דבר זה הוא הסיום והשלב האחרון של השתלשלות הכוחות הרוחניים אל המציאות הפיזית, ומשום כך משמשת האות תי"ו לתאר סיום מהלך או תחום כלשהוא.

לפי זה מובנת יפה הגמרא בשבת, המתארת את האות תי"ו במילה "אמת". שהרי הגדרת האמת היא דבר שנקלט לנו בחושים, אך אין קיומו רק אצלנו בחושים, אלא מאחורי הביטוי החיצוני קיים באמת כל תהליך השתלשלות הכוחות מתחילתו ועד סופו. משום כך המילה "אמת", מורכבת מהאות אל"ף, המתארת את תחילת ההשתלשלות, ומהאות מ"ם, שנמצאת באמצע סדר האל"ף בי"ת, ומתארת את השתלשלות הכוח הראשוני לכמה מהויות, ומהאות תי"ו, המתארת את סיום התהליך, כמבואר לעיל. לעומת זאת המילה "שקר", מתארת את הדברים שאין קיומם אמיתי, דהיינו שאף על פי שהם נראים בעולם הפיזי כקיימים, מכל מקום אנו יודעים שהם אסורים על פי התורה, ואם כן בהכרח אין מאחורי הקיום הפיזי שלהם שום השתלשלות וכוח רוחני. משום כך היא מורכבת רק מהאותיות המתארות את הקיום של העולם הפיזי, דהיינו קו"ף, רי"ש ושי"ן בלבד. ומטעם זה לא נמצאת בשקר האות תי"ו, כיוון שאין בשקר שום תהליך העומד מאחוריו, שיוכל לבוא לידי סיום.

והנה, המילה הראשונה בתורה שמתחילה באות תי"ו היא "תוהו". מילה זו מתארת את החומר הראשוני שנברא, שהיה ללא צורה, ומשמעותו היא העלם (ה"א) של תחימה והגבלה (תי"ו), דהיינו ההיפך ממשמעות האות המבוארת בתחילת הפרק. משורש זה נוצרה גם המילה "תהייה", דהיינו אדם שאינו מצליח להגדיר ולתחום את מה שהוא רואה.

מיקום האות תי"ו בסוף האותיות תואם בדיוק את משמעות האות כתחימה וסיום.

מספר האות תי"ו הוא ארבע מאות, ומשמעותה היא תחימה וסיום. דבר זה מקביל לאות דל"ת, שמספרה הוא ארבע, ומשמעותה היא מידה, שהיא המאפשרת את התחימה וההגבלה.

משמעות האות תי"ו כסוף התחום באה לידי ביטוי במילים: מות, תום וכן תמים, דהיינו שלם, שהוא בעצם דבר שהגיע עד קצה תחומו.

גם יצירת סוף מתוארת באות תי"ו, כמו במילים חתך, ניתק, ביתק, כרת, כתת, פתת.

כמו כן, גם הגבלה פיזית של מעבר מתוארת באות זו, כמו במילים לחתום ולסתום. וכן תא, שהוא מקום תחום מכל עבריו, וכן בית ותיבה, שנקראים כך משום שהם מתארים פנימיות (בי"ת) שנוצרת על ידי תחימה (תי"ו).

המילה "יותר", משמעותה דבר הנוסף מעבר לתחום ולמידה.

במילה זו מתקבצות שתי המשמעויות של האות תי"ו: הטבעה או רישום המבטאים סוף מסמך או הכרזה, וסימן גשמי [חוֹתָּם] לציון רעיון רוחני כגון סמכות של פקיד או מלך.

המילה "סתם", פירוש סגירה [ס] שאינה עומדת לפתיחה, ע"י הוספת דופן, שכבה חיצונית [ת]. בלשון המשנה משמש שורש זה גם במובן מופשט: משפט סתום הוא בלתי מפורש, כביכול, אין הפירוש הפשוט יוצא מעצמו, אלא הוא סגור וחתום בתוך המלים. כמו כן, כאשר אדם אומר דבר שאינו מבורר כל צרכו, אנו מניחים ש"מן הסתם" כוונתו היתה כזו וכזו. דבריו סתומים, ואנו מפרשים את דבריו על בסיס הנחות מסוימות. וכן הפירוש של "סתמא".

"כרת" קרוב גם הוא לנתק, חתך, בתק וכו'.

"כתת" דומה לבתר, חתך, אך לפי כלל ההכפלה, פירושו חזרה על הפעולה עד לקבלת החתיכות הקטנות ביותר. השימוש באות כ"ף מבטא שהכוונה לפעולה הדורשת כוח ושליטה של האדם בחומר. "וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה" (מלכים ב' י"ח, ד'); אחד הביטויים הנפלאים ביותר של חזון אחרית הימים: "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות" (ישעיהו ב', ד'). הוצאת שמן דורשת כתישה של הזית לחלקיקים הקטנים ביותר, בכוח של אבני בית הבד, ולפיכך מתאים התואר "שמן זית זך כתית למאור" (שמות כ"ז, ח'). גם על אויב ההורס וכותש הכל כתוב: "וכתתו את הארץ ואין מציל מידם" (זכריה י"א, ז'). בשפה מאוחרת יותר מתוארת הליכה ממושכת עד כדי שחיקת הרגלים: "לכתת רגלים". בלשון החכמים מוצאים שורש זה ללא ההכפלה: כתה (או כות): "עשו עצמכם כִּתּוֹת כִּתּוֹת"  – ל"חתוך" קבוצת אנשים לקבוצות קטנות יותר. מכאן נבנה השורש כתש, וממנו מכתש.

"פתת" – "פתות אותה פִּתִּים" (ויקרא ב', ו') בדומה לכתת, אך בעיסה האפויה. ומכאן פת-לחם, בניגוד לכיכר לחם שלמה.

"יתר" – האות תי"ו בשורש זה מבטאת את המושג "סוף" במובן של שלימות. נותַר (במובן של מיותר) הוא העודף מעל השלמות הרצויה. עם סוף הפעולה, כל הנשאר קרוי "נותר". כלומר, יתר הוא תוצאה של סוף, והוא הדין במילה יוֹתֵר (יֶתֶר). שורש זה משמש גם במובן של מיתר, ולא התברר לי ההקשר.