מה אומרת לנו האות ש' על פי התורה והקבלה?

שם האות שי"ן הוא מלשון שינוי. אנו אומרים שראינו שינוי, כאשר עשינו שתי תצפיות אחת אחרי השנייה, וקיבלנו בכל תצפית תוצאה אחרת.

ההגדרה המדויקת של שינוי היא שאותו הדבר נשאר, אבל השתנה. כאשר רואים משהו אחר, אין זה שינוי, אלא דבר אחר.

אחרי האות ר', שמשמעותה צורתו היסודית של החומר, באה האות ש', שעוסקת בשינוי הצורה של החומר. ישנו משותף ודבר שנשאר, ועדיין הצורה השתנתה.

למעשה, בכל עצם ישנו חומר יסודי, הכולל את כל הצורות האפשריות, וצורת החומר אינה אלא הגבלה, שגורמת לכך שאין אנו קולטים את פנימיות החומר, אלא רק תכונה מסוימת שבאה לידי ביטוי חיצוני. משום כך, כאשר צפינו בעצם וקיבלנו תוצאה שונה מהתצפית הקודמת, נחשב הדבר לשינוי, כיוון שיש כאן חומר יסודי שהיה ונשאר כמו שהוא, ורק מבחינה חיצונית השתנה גילוי תכונותיו מתצפית לתצפית.

והנה, בגמרא בשבת מבוארת האות שי"ן במילה "שקר". דבר זה תואם במדויק את משמעות האות, שהרי הגדרת האמת היא: דבר נכון, דהיינו שהוא אכן קיים ועומד (כמו: "נכון כיסאך לעולם"), והגדרת השקר איננה דבר שאיננו קיים כלל, שזהו אפס, ואפילו שקר אינו, אלא הגדרת השקר היא הצגת דבר כאילו הוא קיים, כשלמעשה אין מאחורי הצגה זו ולא כלום. אם כן, השקר הוא בעצם ביטוי חיצוני, שאמור לנבוע מדבר מהותי העומד מאחוריו, אלא שהמהות איננה קיימת, ואנו נשארים עם הביטוי החיצוני בלבד. אם כן, משמעות המילה שקר היא: ביטוי חיצוני (שי"ן), המנותק וקרוע (קר) מהפנימיות.

לעומת המילה שקר, שמשמעותה הצגת חיצוניות ללא פנימיות, אנו מוצאים כי המילה הראשונה בתורה המתחילה באות שי"ן, היא "שמים". המילה שמים מבוארת בגמרא בחגיגה (יב ע"א) כמורכבת מהמילים אש ומים. האש היא הכוח השורף ומבטל את כל התכונות החיצוניות של החומר, ומחזיר אותו אל האפר, שהוא כמעט החומר היסודי שאין לו תכונות (ומשמעות שמו היא: איחוד של כל סוגי החומרים (אל"ף), על ידי פירוקם לחומרים היסודיים (פר)). אם כן נראה לומר שהשמים נקראים כך מפני שהם עשויים מחומר דק ורוחני, ומשום כך הם מתוארים כמים, שהם חומר ללא צורה מוצקה, כמו שראינו לגבי האות מ"ם, ולא כסתם כמים, אלא כמים שכביכול נשרפו באש, ובוטלו מהם אף התכונות שכן היו להם, ונעשו אדים, שהם דבר רוחני ממש. אם כן, במילה זו, האות שי"ן משמשת להיפך מהשקר, דהיינו לתיאור ביטול של כל התכונות החיצוניות של המים.

כעת, לאחר ביאור האות שי"ן, ניתן לראות בבירור את השייכות בין האותיות ס', צ', ר', ש', שנחשבות כולן כאותיות השיניים (גם האות רי"ש ניתנת להיחשב ביניהן, כמבואר בספר יצירה פ"ד מ"א), והן מתחלפות זו בזו, בלא לשנות בהרבה את המשמעות. שהרי האות רי"ש מבטאת את החומר היסודי ללא כל תכונות חיצוניות, והאות שי"ן היא המוסיפה את כלל התכונות החיצוניות המבטאות את הכוח הפנימי של החומר היסודי. לעומת זאת, האות צד"י מבטאת את היחס שנוצר בין תכונה אחת לשנייה, שהרי כלל התכונות הן אוסף של הרבה צדדים הפוכים, המרכיבים ומבטאים כולם יחד את המהות השלמה של החומר. ואילו האות סמ"ך מבטאת את המערכת השלמה, הכוללת את כל החלקים יחד, הראש המפעיל את המערכת (רי"ש), וכל החלקים והתכונות שנצרכות להוצאת כוחותיו אל הפועל, לחוד (צד"י), וביחד (שי"ן).

מתוך המבואר, מובנת מאליה סמיכות האות שי"ן אחרי האות רי"ש.

המילה "שניים" היא מלשון שינוי. שהרי שני עצמים שאין ביניהם שום שייכות, ואין להם הגדרה משותפת, אינם מוגדרים כשניים, אלא כאחד ועוד אחד. לעומת זאת, עצמים השווים לגמרי בכל תכונותיהם וגילוייהם גם הם אינם נחשבים לשניים, אלא לאחד גמור, אם כן, הגדרת שניים היא: עצמים השווים ביסודם, אלא שהם שונים בתכונותיהם, וזו בדיוק הגדרת השינוי. משורש זה נוצרו המילים: משנה, שינון, שהוא חזרה, וגם התקופה הנקראת שנה, משום שהיא חוזרת על עצמה שוב ושוב. לעומת זאת, במילה "שן" מבטאת האות שי"ן כילוי של כל הביטויים החיצוניים, והחזרה לחומר היסודי, כמו שאנו מוצאים שהיזק הבהמה על ידי אכילה (הנקרא שן), מכונה בתורה בלשון בערה, שהיא אש.

המילה "יש" מתארת דבר שקיומו הוא קיום אמיתי. הגדרת זו אינה כוללת את התכונות הנקלטות בחושים, שהרי דבר שקיים בקיום אמיתי, לא יתכן שהוא יפסיק אי פעם להיות, והתכונות שאנו קולטים משתנות ומתחלפות מרגע לרגע. אלא ודאי הקיום האמיתי הוא רק של החומר היסודי, שאינו נעלם אף פעם, אלא רק פושט צורה זו, ולובש צורה אחרת. קיום זה הוא בלתי נתפס בחושינו, שאינם תופסים אלא את התכונות של החומר. אם כן, פירוש המילה "יש" הוא "קיום נעלם" (יו"ד), שאינו משתנה (שי"ן).

מתא זה נוצרות המילים: יָשָן, שהוא דבר שקיים (יש) לאורך זמן (נו"ן), וכן ישיש, שהוא הכפלה של יש, המבטאת גם היא קיום לאורך זמן, וכן ישב, שהוא קביעות במקום מסוים, המתוארת כקיום אמיתי (יש) בתוך (בי"ת) מקום כלשהו, וכן ישֵן, שהוא אדם שאינו פועל ומשתנה, אלא רק ישנו. הביטוי "קו ישר", משמעותו נקודה (יו"ד) שיוצאת ממנה התפשטות (רי"ש) המתקדמת ללא שינוי כיוון (שי"ן).

צירוף האותיות שי"ן ורי"ש מבטא את ההשתלשלות והשייכות בין הראש (רי"ש) לביטוי בפועל שלו (שי"ן), כמו במילים "שורש", "שרשרת", "קשר" ו"ירושה". משמעות זו מופיעה גם במילה "של", שמשמעותה שייכות (שי"ן) אל (למ"ד) דבר אחר.

במילה "חוש" נמצאת האות שי"ן, כיוון שהחושים אינם יכולים לקלוט דבר נח, אלא רק את השינויים שהדבר החיצוני גורם לחוש. כגון הראיה קולטת את תנועת קרני האור במרחב, המישוש – את השינוי במרקם הפועל על היד, השמיעה – את תנועת גלי הקול. ומשמעות המילה היא קליטת החומר שבמערכת החיצונית לנו (חי"ת), על ידי שינוי (שי"ן).

המילה "שיטה", משמעותה שורה ישרה, ופירושה הוא התקדמות אל המטרה (טי"ת) ללא שינוי (שי"ן).