גם הפחדים שלנו מתחפשים – ולא רק בפורים

שמנו סכום של כסף בכיס של אחד מהבגדים התלויים. ערב פסח הגיע והסתערתי על הסדר בארון, כל מה שלא נלבש יותר משנתיים – הועבר הלאה.

בשקית הענקית רבצו חולצות, חצאיות, שמלות, מצפות ליד מאמצת.

הורדתי את השקית למובלעת קטנה בשכונה שתמיד נזקקים מגיעים אליה כדי למצוא שם מציאות. קיוויתי שהבגדים ימצאו בעלים שייהנו מהם, והמשכתי בחיי...

בערב בעלי נזכר בכסף.

הבת שלי ירדה לחפש את השקית, אפס! מישהו כבר פינה אותה הלאה.

רק אחרי זמן מה נזכרתי – עליונית אחת הוצאתי בשנייה האחרונה, במחשבה שאולי בתי תלבש אותה בכל זאת. משהו לא ברור משך לי את היד פנימה לשקית והוציא ממנה את הבגד לאחר שכבר הוכנס לשם.

לא הייתי בבית. התקשרתי לבתי, והיא מצאה את העליונית, מיששה בכיס ומצאה באנחת רווחה את הכסף המהודק בגומייה.

ואז שאלתי את עצמי: מה השם רצה פה?

הרי הוא יכל להזכיר לי לפני שהתחלתי לסדר את הארון; הוא יכול היה לדאוג שלא נשים בכלל כסף בכיס של בגד תלוי (באמת שטות...). מה היה פה?

בבוקר חזרתי מהגן של בת השלוש אפופת מחשבות, ואז, עשירית הפסיעה לפני, יונה לכלכה בטפטוף סמיך על המדרכה, סנטימטרים ספורים מהפנים שלי. יכולתי להיות שם עוד עשירית השנייה,

אבל יכולתי גם לא לראות את זה.

ואז הבנתי.

הבנתי שכשהקב"ה מניח לנו חמישה מטענים שלא יתפוצצו באוטובוסים חונים, הוא יכול היה גם לא להניח אותם, אלא שהוא התעקש להראות לנו את אהבתו אלינו.

הבנתי שהסיפור עם הכסף זה חיבוק מתוק שמספר שאכפת לו מאד מה נרגיש, שהוא רצה שאראה שכמעט היתה כאן גזירה שהכסף ילד לאיבוד, שהלכלוך של היונה הגיע מול עיני בשנייה הזו כדי להראות לי מתיקות. חושבים עליך!

אנחנו מתפללים בכל בוקר: "אהבה רבה אהבתנו". כמה אהבה. כמה מתיקות. כמה אכפתיות שיהיה לנו נעים וטוב.

ומה עם הצרות?

בשביל להבין את סיבת ההתרחשויות של העולם, יהיה צריך לפרק ולהרוס את העולם כולו ולברוא אותו מחדש, כמו פאזל, אבל זה לא סותר את זה שלהשם אכפת מהכאב שלנו.

אף על פי שאיננו יכולים להבין בשכל אנוש שמתבונן מבעד חור קטנטן מה קורה כאן, השם לא מוותר על הרגעים הקטנים האלו שיראו לנו שהכל מחושב, שאפילו מטפחת שתתלכלך מיונה ותגרום לאי נעימות קלה – מחושבנת שם למעלה. הכל מחושבן.

רק לפעמים אנחנו זוכים לראות. התפקיד שלנו הוא לפקוח עיניים ואוזניים, ולנסות לראות ולהקשיב דרך האירועים שסביבנו.

*

מגילת אסתר מלמדת אותנו משהו חשוב מאד על הנפש שלנו.

המגילה מתחילה בתיאור עסיסי של עושר כבוד מלכותו של אחשוורוש. כשאנחנו רואים מישהו עשיר וחשוב כל כך, אנחנו מתמלאים ביראה. וואו, מה הוא יכול לעשות לנו אם הוא מכובד וגדול כל כך, אם יש לו סמכויות רבות כאלו.

זו היתה הדרך של אחשוורוש להשכיח מאיתנו את יראת השם. כשנפחד ממנו, ונראה כמה הוא גדול – נתרחק, חלילה, ממי שברא אותנו.

גם המן התעקש שישתחוו לו ורק לו, וגם הוא עבד כדי לעורר בתוכנו את היראות הנפולות.

מה הן יראות נפולות?

כוח היראה שקיים בעולם קשור ושייך לבורא עולם. כשאנחנו מתבוננים בהשתאות ביצירי כפיו של השם, או בגוף האדם המופלא והמתוכנן לפרטי פרטים, או מסתכלים על נוף עוצר נשימה – כל זה מעורר את יראת השם וגודל יכולותיו.

אלא שהכוח הזה, של היראה, פעמים רבות יותר מידי מתערבב עם יראות נפולות – עם פחדים מיצירי כפיו של בורא עולם. מהמלך, מהמן, מהמנהלת בעבודה, פחדים מכלבים, ממעליות, מפיגועים, מטעויות, מכישלונות שלנו...

כל כך הרבה דוגמאות ליראות נפולות יש בעולם הזה, כל כך הרבה יותר מדי ממי לפחד.

ובגלל שהכוח הזה אכן קיים בעולם, הוא נראה בר השגה. זאת אומרת – זה באמת נראה מפחיד באותו רגע.

אז אנחנו יכולים לנסות לברוח מהפחדים, להניח עליהם שמיכה מהסוג הכבד והאטום, כזאת שלא נראה בעדה כלום, ולהמשיך בחיינו, ואנחנו יכולים להבין שיש כאן כוח של יראה שקשור לבורא עולם – ומתחפש עכשיו לכוח אחר, כמו ג'וקים, פיטורים מהעבודה, מחסור בכסף... ואז להעז להביא את כל זה להשם.

לספר לו כמה אנחנו פוחדים, כמה זה נראה אמיתי, כמה זה מבהיל, לשתף אותו בכל הפרטים – ואחר כך להזכיר לעצמנו שאלו תחפושות של הכוח החשוב הזה של יראת השם.

צדיקים מלמדים אותנו לאפשר לנשמה לספר לגוף על ההשגות שהיא משגת.

זאת אומרת – ללמוד את הנושא, להבין אותו בדעת, ואז לבוא ולספר לפחדים את המקור להם, להבין ברמת הנשמה את הסיפור האמיתי שמתחבא מתחת לחרדה הנוכחית.

*

הקטנה שלי, בת השלוש, אוהבת לעשות לי הפתעות. "אמא, תראי, עשיתי לך הפתעה ורחצו אותי כבר"; "אמא, הבאתי לך כוס מים...". כל הילדים בעולם אוהבים לשמח את ההורים שלהם, להפתיע אותם לטובה, לראות את העיניים המתפעלות של ההורים.

כל אחד מאיתנו רעב נואשות שמישהו יראה אותו, שיתפעל ממי שהוא, שיקבלו אותו כפי שהוא, שיאהבו אותו. שיראו שהוא מיוחד.

גם הכוח הזה מיועד להשם, ומתחפש לכל מיני תחפושות.

בסוף, כשאנחנו עושים משהו משמעותי, הנשמה רוצה לרצות את השם, לשמח אותו. חשוב לזכור את זה. אנחנו רק מתבלבלים לפעמים, ורוצים את ההכרה הזו מהאנשים בעולם.

הלוואי שיבוא משיח בקרוב, וכל אחד יספר את ניגון הנשמה המדויק שלו, יבין בהשתאות איך כל הגלגולים כולם היו מדויקים למסע הפרטי שלו, וישתף את כולנו בכך.

הבן שלי שאל אותי פעם: "מה נעשה אחרי שהמשיח יגיע?". אני חושבת שיארכו ימים רבים וארוכים רק לשמוע את כל הסיפורים של כולנו, להתפעל מהם, להבין אותם לעומק. ללמוד על גדולת הבורא דרכם, על הדיוק שבו העולם מתנהל.

"אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

פורים שמח עם תחפושות טובות!

רותי קניג היא סופרת, מטפלת רגשית ומנחת סדנאות לפריצת חסמים.