למה צריך שעה שלמה בשביל תפילת מנחה שמתקיימת מול הבית?!

ימי האשפוז חלפו להם, תוך שאני הולך ומעמיק את ביטחוני בה', חוזר ומשנן אל מעמקי לבי ונפשי את האמת הנצחית: "אין עוד מלבדו". עד שלבסוף הגיע לו היום המיוחל -  יום השחרור.

אם יצא לכם להיות בעבר בבית חולים, אתם ודאי מכירים את התופעה המרגיזה הזו – מכתב שחרור שמתעכב זמן רב ללא סיבה ממשית נראית לעין. אם בימים רגילים סיטואציה שכזאת הייתה מורטת את עצבי, בימים שכאלו על אחת כמה וכמה.

הימים – ימי ספירת העומר, סמוך ונראה לחג השבועות, חג מתן תורתנו, ואני השתוקקתי בכל מאודי לשוב כבר אל הסטנדר והגמרא, שהותרתי מיותמים בישיבה.

מנגנון המרדנות האוטומטי שלי התעורר לפעולה, כך שמצאתי את עצמי משתחל דרך מדרגות החירום, ללא מכתב שחרור, החוצה, אל הישיבה, מותיר את בית החולים ושיגיונותיו מאחור.

שבתי אל הישיבה מלא באנרגיה, מבקש לכבוש סוגיה אחר סוגיה בעיון ובעמקות, נכסף להתמלא באור לקראת חג השבועות הקרב ובא.

הימים חלפו להם גדושים ועמוסים בלימוד מעמיק, סדרים שלמים של לימוד רצוף ומתמשך ממלאים אותי בסיפוק עוצמתי, כמו בימים הטובים שלפני המחלה.

אך היהלום שבכתר היה ליל שבועות.

שעות על גבי שעות של חזרה ושינון, בסוגיות שאותן ליבנתי עם החברותא שלי עד דק, במשך החודש שחלף. אין חוויה בעולם שתדמה לתחושת העונג המופלאה שאתה חש כאשר אתה סורק דף אחרי דף בראשך בבהירות מוחלטת, משחיל אותם בזה אחר זה אל חוט מחשבותיך, מגבש מהם מחרוזת יהלומים מרהיבה, עטרה לראשך.

*

שבת מברכין תמוז. חולשה נוראה תוקפת אותי במפתיע, מותירה אותי חסר כוח לגמרי. שילוב של תשישות גופנית ניכרת, יחד עם עייפות נפשית חריגה וקיצונית, מתפתלים בתוכי, לופתים אותי באחיזה של חנק, מביאים את גופי ונפשי לכדי אפיסת כוחות מוחלטת.

נפלתי מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

עברתי באחת מתקופה מלאת נמרצות ואינטנסיביות, להשבתה והדממה מוחלטת. מבלי יכולת להמשיך בסדר היום הישיבתי הרגיל, וללא אפשרות ליהנות מלימוד גמרא ערב ומתוק, זה שהסיח את דעתי עד כה מן הקשיים והאתגרים שלי.

הכל סגר עלי, לא ידעתי כיצד להיחלץ מן המצב המעיק, או למצער, כיצד להתמודד עמו. ואז צץ לו רעיון מפתיע בראשי, אצפין אל עבר הגליל, למספר ימים של התרעננות והתחדשות, שיתכן שיהיה בכוחם להשיב לי את החיוּת והחיוניות שאבדה.

וממחשבה למעשה. ארזתי את חפצי והפלגתי אל היישוב הפסטורלי ספסופה. שם התאחסנתי בבקתת עץ מקסימה, שהתעטרה בחצר משופעת עצי פרי, כשערסלים נמתחים בינות לגזעיהם העבותים, ומעליהם, למלוא רוחב האופק, נמתח לו נופם המרהיב של הרי מירון השגיאים והמוריקים.

זאת הייתה חוויה יוצאת מן הכלל.

ימים שמשתרכים להם בעצלתיים בצילו של הרשב"י, ספוגים בתפילות נרגשות על מצבי הגופני והנפשי המורכב. אני נושם למלוא ריאותי אוויר צלול ומבריא, מסיר מעלי קילוגרמים של דאגה וחשש, מתמסר לשלווה ולרוגע, לביטחון ולאמונה.

*

כמו כל דבר טוב, גם מנוחה זו באה לקיצה, ואני מצאתי את עצמי שב אל חיי היומיום, מלא בתחושת רעננות והתחדשות מחד, אך מלווה בתשישות וחולשה, המתעקשות להיצמד אלי וללווות אותי, מאידך.

במבט לאחור אני מבין שהייתה זו בעיקר לאות נפשית ורגשית, מין תחושה מבשרת רעות. כאילו ידעתי עמוק אי שם בפנים, שאני עומד בפתחו של עתיד מורכב ונפתל.

החולשה רק הלכה וגברה. מיום ליום הקושי בתפקוד הלך ונעשה מודגש יותר ויותר, לא מאפשר לי לשהות בישיבה, ששכנה בקמפוס רחב ידיים. בימים כתיקונם, המרחקים והמרחבים היוו מעלה נפלאה, מרחיבת דעת, אך במצב הנוכחי הם היו לי לרועץ, מונעים ממני להימצא בישיבה, מכריחים אותי לשהות בבית למשך זמן מרובה.

זו הייתה נקודת מפנה משמעותית.

עד כה, הלימוד הערב ואווירת בית המדרש העוצמתית נתנו לי את היכולת להתעלם מן הנתונים המורכבים, ולחוש בחור רגיל ובריא, בן חורין מוחלט.

אולם כעת, כאילו מסך שחור ירד על מוחי.

הלימוד נעשה כבד ומעיק, מוחי מוחה בכאב כל אימת שאני מנסה להתעמק בסוגיה עיונית כבעבר, ואני נותר לעמוד כגוף ללא נשמה, משווע לטיפת חמצן רוחנית, ואין.

נמצא בבית, לבדי, בין ארבעה קירות שסוגרים עלי מכל עבר, ללא חבר לרפואה, כשחולשה גופנית הולכת וכובשת תו ועוד תו מגופי. 

תסכול אדיר. אני משתוקק לדברים אלמנטריים ובסיסיים, שעד לא מכבר היו בהישג ידי בקלות ובקלילות, ואילו עכשיו, גם במאמצים כבירים איני מצליח להשיגם.

*

אבל הייתה גם קרן אור אחת באפילה. בתעצומות נפש ובהתאמצות גוף, נלחמתי לשמר עוגן אחד עוצמתי בחיי: שלוש תפילות במניין.

למרות הקושי העז, והתירוצים הרבים שעמדו לרשותי, מתירים לי בנוכחותם להתפלל ביחידות, לא ויתרתי. מלחמת איתנים התחוללה בכל תפילה מחדש בין גופי החלוש לרוחי המוצקה, כשהרוח גוברת על הגשם, מנצחת פעם אחר פעם את התירוצים והנימוקים כולם.

זה היה קשה. קשה מאוד. לשם המחשה, תפילת מנחה, שנמשכת בדרך כלל כרבע שעה עד עשרים דקות, ארכה בעבורי – יחד עם ההליכה לבית הכנסת – כשעה תמימה.

ודאי סבורים אתם שבית הכנסת שכן בקצהו השני של העיר. ובכן, לא. בית הכנסת שכן מעברו השני של הכביש, ממש מול בית הורי.

"אז למה זה לקח כל כך הרבה זמן?", אתם שואלים. התשובה פשוטה בתכלית: בעוד שבישיבה היו לאורך השבילים גדרות ומעקות בגבהים שונים, כך שיכולתי לדדות מבית המדרש אל הפנימייה וחוזר חלילה בצורה סבירה, כאשר אתה חוצה כביש אין לך במה להיאחז. תוסיפו לכך את העובדה שבכביש נוסעות מכוניות, ושמעבר החציה הקרוב ביותר רחוק יותר מהדרך אל בית הכנסת כולה, ותמצאו את עצמכם במצב בלתי אפשרי.

כך שצריך למצוא עת רצון נדירה, שבה הכביש ריק ממכוניות, ואז, בנחישות ובזהירות, לחצות בקו ישר את המטרים הספורים שמפרידים בינך לבית הכנסת, תוך שמירה מרבית על שיווי המשקל.

"אז למה שלא ייעזר במקל או בהליכון? זה ילך לו הרבה יותר מהר", יתכן שחלפה תמיהה מעין זו בראשכם, אך משה אהרן של אז היה לבטח עונה על כך: "וכי אני זקן או נכה, שעלי להיעזר במקל? זהו קושי משמעותי, אך זמני, ואני לא אנציח אותו באופנים כאלו ואחרים".

כך או כך, ההשקעה הרבה ומסירות הנפש הזאת חרתו בלבי ובנפשי ערך וחשיבות מיוחדת לתפילה בציבור בבית הכנסת, חוויה בלתי נשכחת.

*

המאמץ הכביר להתפלל במניין זיכה אותי בשתי תובנות רבות עוצמה, שמילאו אותי בכוח ובחיות להתמודדות עם המצב המייאש שבו הייתי. אשמח לחלוק אותן איתכם.

הראשונה שבהן: הבורא יתברך עשה איתנו חסד עצום, בכך שנתן לנו שלוש תחנות עצירה בתוך שלל העיסוקים והעניינים שסובבים אותנו במהלך היום, שבהן אנו יכולים להתחבר אליו, לדבר איתו ולבקש מלפניו את כל צרכינו. ולא עוד אלא שהוא ציווה עלינו לעשות זאת בצוותא עם עשרה יהודים נוספים, ליצור בכך חיבור ואגודה אחת,  שתכליתה להלל ולשבח לפניו, ולשעבד את לבנו למלכותו.

מלבד עצם המצווה הגדולה, ומלבד הדביקות הנפלאה שאנו משיגים בתפילתנו, ישנו ממד עוצמתי נוסף.

שלוש פעמים בכל יום, האדם, על כל משבריו וקשייו, בדידותו ומכאוביו, מגלה שהוא לא לבד! הוא חלק מעם ה', חלק מהציבור. הוא מבין ומפנים לפתע שאילולי הצטרפותו וחיבורו, לא ניתן היה לומר קדיש וקדושה. הוא חשוב. הוא נצרך. הוא נספר ונמנה.

ומכאן לתובנה השניה שהפעימה את רוחי, ומילאה אותי בהשתוקקות ובכיסופים לתפילה בציבור.

באותה תקופה הזדמן לי להאזין לשיעור נפלא של הגאון ר' משה שפירא זצ"ל, על כוחו האדיר של הציבור בכלל, ועל כוחה הכביר של תפילה בציבור בפרט, כפי שמבהיר ומאיר רבינו המהר"ל מפראג, בבואו לבאר את הביטוי הנדיר והחריג שאומר הקב"ה על המתפלל עם הציבור: "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".

וזוהי תמצית ביאורו: כשהציבור אגוד ומחובר יחדיו, אין יכולה לחול בו מציאות של גלות, עוני, ייסורים ומיתה. ועל כן, כאשר עשרה יהודים מתאחדים יחד להתפלל ולבקש, יוצרת התכנסותם מובלעת של "ציבור", מהווה בתוכה בועה של גאולה, אליה לא חודרות הן בחינת הגלות הכללית, והן זו הפרטית של כל אחד ואחד.

(אצטט חלק קטן משיעורו בעניין זה: מעלת הציבור, בגמ' כתוב "ציבור לעולם לא מת", "ציבור לעולם לא נעשה עני", ועוד כתוב "אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים", בגמ' בברכות ח. "תניא נמי הכי מנין שאין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים, שנ' הן אל כביר לא ימאס". הציבור לעולם הוא חי, ולעולם הוא עשיר, ולעולם הוא רצוי.

בזמן שביהמ"ק היה קיים, כלל ישראל היה תמיד 'ציבור'. בזמן שביהמ"ק קיים, עבודת ביהמ"ק תמיד הייתה קיימת, על השולחן תמיד יש לחם, במנורה תמיד יש אש, ובמזבח יש בתמידות את אש המערכה שעליה מקריבים את האברים והפדרים, וכל זה נעשה מטעם ה'ציבור'. כלל ישראל היה 'ציבור' באופן קבוע, אחרי שנחרב ביהמ"ק כתוב בגמ' בברכות ח. "אמר הקדוש ברוך הוא: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם".

במהר"ל (נתיב העבודה) ביאר שמי שמתפלל עם הציבור, הוא יוצר מציאות של ציבור בכלל ישראל בתוך הגלות. אע"פ שאין לנו היום ביהמ"ק, כשמתפללים עם הציבור, באותה שעה יש מציאות של ציבור בכלל ישראל. ציבור כ'ציבור' לא נכנס תחת עול הגלות, הגלות היא שאנחנו חדלים מלהיות 'ציבור', אבל כשאנחנו במצב של 'ציבור' זה פדיון מבין האומות. כשם ש'ציבור' לא מת, ולא נעשה עני, ולא נמאס, כך ציבור לא מושלך לגלות.

אבל גזירת הגלות הפכה אותנו לפירורים, אמנם עדיין יש ציבור בכלל ישראל אבל זה רק אותם עשרה אנשים שמתפללים. בזמן שביהמ"ק קיים כל כלל ישראל הוא תמיד 'ציבור', כשיש על השולחן לחם, ואש על המנורה וכו' כל זה נעשה ע"י הציבור, גזירת הגלות היא שכח הציבור נלקח מאתנו, אבל כל מי שמחדש את זה ויוצר אפי' מציאות כל שהיא של ציבור, אומר הקב"ה "מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", באותה מידה שכאן יהיה ציבור, הוא מפסיק את הגלות. (תומלל מתוך שיחה מוקלטת, ע"ד הכותב)).

אתם מבינים מה נאמר כאן?! כאשר אני, אתה, או כל יהודי אחר, מצטרפים לתפילה במניין, אנו יוצרים השראת השכינה בבית המקדש של מטה – בית הכנסת, פודים את ישראל מהגלות המרה והכואבת, ובעיקר, יוצאים בעצמנו מכל הקשיים והייסורים האופפים אותנו.

יתירה מכך, גאולה פורתא זו אינה רק ביחס לגלות והמצרים האישיים שבהם אנו שרויים, אלא כביכול גם כלפי הקב"ה ושכינתו. שהרי כשיהודי בצער, שכינה אומרת "קלני מראשי קלני מזרועי" (אוי לי מראשי, אוי לי מזרועי – ביטוי צער וכאב חריף), ועל כן כשמתרחשת גאולה וחירות למטה, כמו כן מתחוללת גאולה אף למעלה, עד כדי כך שהקב"ה בעצמו מעיד ואומר "כאילו פדאני".

כשאני למדתי על העניין הנשגב הזה, הקושי להגיע אל בית הכנסת התגמד אל מול המוטיבציה והרצון, להיות חלק מן הכוח האדיר של תפילה בציבור.

זה נשמע לכם מן הסתם כדרגות גבוהות, תלושות מן המציאות היומיומית, אך לא דרגה יש כאן, עמל יש כאן. כאשר האדם עמל ומוסר את נפשו על דבר, הוא זוכה שגם החלקים הרוחניים שמעבר להשגתו, יאירו בו את אורם וינפחו בו גבהות ורוממות.

יש בשני התבוננויות אלו, רפואה גדולה ותקווה מנחמת לכל אדם, בכל מצב בו הוא נמצא, מעט מזור לרגשותיו הסוערים.

הן אמת, אין די בכך, כפי שתקראו בהרחבה בפרק הבא, אבל תחילתו של ריפוי וראשיתה של נחמה - יש כאן.

ושמחתים בבית תפילתי.

מתוך ספרו של משה זיאת, "לאסורים צאו". לראיון עם משה זיאת, לחצו כאן.

עורך הפרקים: יעקב ישראל.