שווה סיפור: על טעם ועל ריח

הרבה זמן תכננתי למכור את הרכב שלי. הוא כבר לא התאים לצרכים שלי, ורציתי למכור כדי שיהיה לי סכום ראשוני לקנייה של רכב גדול יותר. אבל העניינים קצת נמרחו, לא ממש התעסקתי בזה, עד שיום אחד אשתי אמרה לי: "תתלה כבר מודעה על הרכב. תדרוש מחיר גבוה, ונראה מה יקרה. הרי לא תפסיד מזה... מקסימום, תרוויח". היא אפילו לא חיכתה שאעשה את זה בעצמי, ולמחרת בבוקר, כשיצאתי מהבית, גיליתי שלט "למכירה" מודבק לשמשה האחורית.

זה היה יום עמוס אצלי, עם משימות רבות שתוכננו לי לאורך כל היום. אחת המשימות היתה לתת את הרכב לניקוי, כדי שיהיה מוכן למכירה כמו שצריך, נקי, מבריק וריחני. זה היה יום מספק, אך גם ארוך ומתיש, ורק בשעת לילה מאוחרת עשיתי את דרכי הביתה. הרחובות כבר היו שוממים, רק מעט מכוניות היו על הכביש. הייתי עייף, ורק חיכיתי לחזור הביתה ולהניח את הראש על הכרית. ואז, באחת הפניות, ראיתי אדם שמנסה לעצור טרמפ. הוא עמד בתחנה, שהיתה שוממה. שיערתי שכבר אין אוטובוסים, כך שאין לו דרך אחרת לנסוע, וריחמתי עליו. למרות העייפות הרבה שלי, החלטתי לעצור לו. בחסד ה' התברר שהוא גר לא רחוק מהבית שלי. בשבילו היו אלה רק שתי דקות נוספות של נסיעה, ובשבילו – זה היה הון. הוא אכן הפסיד את האוטובוס האחרון. בידיו היו שקיות כבדות, והצעתי לו להניח אותן בתא המטען של הרכב. הוא הודה לי עמוקות, הייתי גלגל הצלה רציני בשבילו.

הבאתי אותו עד לפתח ביתו. אם כבר מצווה – אז עד הסוף. הוא יצא מהרכב, לקח את השקיות, והודה לי שוב בחום. מבחינתי, הסיפור הסתיים.

אבל הוא לא הסתיים, כי למחרת דווקא לא היו לי הרבה מטלות, ולא נכנסתי כלל לרכב. בשעות הבוקר המאוחרות התקשר אלי אדם שהתעניין ברכב. נתתי לו את כל הפרטים: רכב טוב ושמור, מטופל היטב וגם נקי. קבענו להיפגש, ואני יצאתי אל החניה כדי לוודא שהרכב מוכן לקונה הפוטנציאלי. פתחתי את הדלת – וריח צחנה הכה בי. ריח מזוויע ממש. לא הבנתי מאיפה זה הגיע. התחלתי לפתוח דלתות ולחפש את מקור הריח. בתחילה חשבתי שאולי חתולה מתה מתחת לרכב, אבל לא, הריח הגיע ממש מתוך הרכב. נלחצתי. הקונה הפוטנציאלי תכף מגיע...

ואז פתחתי את תא המטען. אחסוך מכם את התיאור המדויק, ורק אספר שהיתה שם שקית ובתוכה מגשי עופות, מסריחים עד למאוד. הטרמפיסט מאתמול, נזכרתי... הוא שכח שקית אחת ברכב שלי. זה היה בשלהי הקיץ, והטמפרטורות הגבוהות בתוך הרכב יצרו מצג אימים. מה אני עושה עכשיו?!, חשבתי לעצמי בחרדה, הקונה הפוטנציאלי צריך להגיע כל רגע. איך אפשר להראות לו את הרכב ככה? רק מהריח הוא יברח... עד שהגיע סוף סוף קונה רציני, אני מבריח אותו תוך רגע.

התחלתי לנקות במהירות שיא. פיניתי את השקית משם, רחוק ככל שאפשר, והתחלתי להתיז חומרים שהיו ברכב. אבל שום דבר לא עזר. הריח היה חזק מדי. וכך פגשתי אותו, את הלקוח שכבר לא ממש פוטנציאלי, כשכל דלתות הרכב פתוחות, ואני עם תרסיס חומר ניקוי ביד.

הוא לחץ את ידי בחביבות, ופנה להביט ברכב. נראה היה שכל הסיטואציה כלל לא נוגעת לו. הוא פתח את מכסה המנוע, התכופף, בדק. ואני – חיוור. כל כך לא נעים...

הוא ביקש לנסוע ברכב נסיעת מבחן. נרעדתי. בתוך הרכב אין סיכוי שהוא יישאר אפילו דקה. בתוכי כבר השלמתי עם זה שאין סיכוי שהוא קונה את הרכב, ושהוא כנראה ייפרד ממני בדקות הקרובות. ועדיין, היה לי מאוד לא נעים. "סליחה שזה ככה...", התחלתי לומר, אבל הוא בכלל לא הקשיב. נראה שהריח לא מטריד אותו בכלל. הגשתי לו את המפתחות. הוא עלה לרכב, ואני המתנתי, בטוח שהוא תכף מקיא, או שזה יקרה עוד כמה דקות, במהלך הנסיעה... אבל הוא נסע, וחזר, ועל פניו היה חיוך. נראה שהנסיעה היתה טובה. הוא אמר שהוא התרשם, ושיהיה איתי בקשר בערב.

גיחכתי לעצמי. הרי התשובה ברורה לי. התקשרתי לאשתי, וסיפרתי לה מה קרה. היא היתה המומה לא פחות ממני, ואני הייתי ממש מתוסכל. אמרתי לה שאני כמעט מצטער שעזרתי לאותו טרמפיסט. הרי עכשיו הפסדתי קונה רציני... אשתי נבהלה. "תיזהר עם זה", היא אמרה לי. שלא אתהה על הראשונות, שלא יצא שכרי בהפסדי, חלילה. מובן שלא לכך התכוונתי. גם לא באמת הצטערתי על שעזרתי לו, זה היה רק רגע קטן של ייאוש, אבל מיד תיקנתי את עצמי, בדיבור ובמחשבה. ובמקביל, שיניתי את תוכניות המנוחה שלי לאותו יום. אני חייב לנסות את הרכב בעצמי, ואם לא אצליח – אחזיר אותו שוב לשטיפת רכבים. התחלתי לעבוד, ופתאום צלצל לי הטלפון. מספר לא מוכר

"שלום, זה אני, הטרמפיסט מאתמול", אמר הקול מעבר לקו. איך הוא הגיע לי בדיוק עכשיו? "לא נעים לי, אבל שכחתי אצלך שקית. כדאי שתוציא אותה, שלא יסריח שם...".

לא הצלחתי להתאפק. סיפרתי לו שהיא הסריחה, ועוד איך... הוא התנצל, הרגיש לא נעים. שיתפתי אותו גם איך גיליתי את זה בדיוק כשהגיע קונה רציני לבדוק את הרכב, וכמה היה לי לא נעים. "מי היה הקונה? אולי שאול לוי?", הוא שאל. כן, זה היה שמו, אבל איך הוא ידע? "אה, זה דוד שלי", הוא הספיר. מתברר שדוד שלו חיפש הרבה זמן רכב כמו שלי, ולא מצא. כשעצרתי טרמפ לאותו אדם, הוא ראה את השלט על הרכב, וכאשר ירד – רשם את המספר והעביר אותו לדודו. כך גם היתה לו האפשרות להתקשר אלי ולעדכן אותי בשקית שנשכחה. הוא הגיע הביתה באותה שעת לילה, כך סיפר לי, הכניס את השקיות למקרר והלך לישון. רק למחרת, כשאשתו חיפשה את העופות ולא מצאה, הוא הבין ששכח אצלי את השקית. "אני ממש מתנצל", הוא חזר שוב ושוב. "אני רוצה שתלך לנקות את הרכב על חשבוני", הוא אמר, ואפילו הפנה אותי למקום מקצועי במיוחד שיבצע את הניקוי. "ולגבי דוד שלי", הוא אמר, הפעם בצחוק קל, "הריח לא הפריע לו. זה בטוח".

לקחתי את הרכב לניקוי במקום שעליו הוא המליץ לי, מקום שהיה גם מוסך. בזמן שהמתנתי לניקוי של הרכב, ראיתי במקום רכב גדול, בדיוק כמו זה שרציתי לקנות – ממש החברה ואפילו הדגם שחלמתי עליו. הבעלים של הרכב שוחח עם בעל המוסך, וסיפר לו שהוא מעוניין למקור את הרכב. מיד קפצתי על ההזדמנות. ביקשתי פרטים, בדקתי את המכונית בעצמי ויצאתי מרוצה. גם המחיר היה הגיוני. שילמתי לבעל המוסך כדי שיבדוק עבורי את הרכב מבפנים. נשארה רק בעיה אחת: עדיין לא מכרתי את הרכב שלי... איך אוכל לשלם על הרכב החדש?

לקחתי את מספר הטלפון של המוכר, והבטחתי לו שאצור איתו קשר ברגע שאמכור את הרכב שלי. הוא, מצדו, הבהיר לי כמובן שהוא לא שומר את הרכב עבורי. מי שיקנה ראשון – הרוויח. זה רכב מבוקש, ושמור היטב, היה סביר להניח שהוא ייחטף מיד.

כמה שעות אחר כך, התקשר אלי שאול לוי, הקונה הלא-כל-כך-פוטנציאלי מהבוקר. ובמשפט אחד הפך לממש לא פוטנציאלי – אלא לקונה של ממש. הוא ביקש את פרטי חשבון הבנק שלי כדי לבצע העברה, וקבע איתי פגישה להעברת הבעלות על הרכב. הוא אפילו לא ביקש הנחה. להזכירכם, ביקשתי מלכתחילה מחיר גבוה יותר מהמחירון של הרכב, כדי לתת לעצמי מרחב התמקחות. שלא לדבר על הריח שברכב, שוודאי הוריד את ערכו עוד יותר... אבל שאול לא ניסה אפילו להתמקח, הוא פשוט רצה לשלם את המחיר שביקשתי מלכתחילה.

מובן שהתקשרתי מיד לבעל הרכב שראיתי במוסך, וסגרתי איתו גם אני את העסקה.

למחרת בבוקר הגיע אלי שאול לוי, כדי לסיים את העסקה ולקבל את הרכב. נתתי לו את מפתחות הרכב, והתנצלתי שוב על יום האתמול ועל הריח הנורא. הבטחתי לו שהרכב עבר ניקיון יסודי, וכעת שוב יש לו ריח נהדר. הוא הביט בי לרגע, לא מבין. סיפרתי לו מה קרה עם האחיין שלו ועם השקית שנשכחה ברכב. הוא פרץ בצחוק. "באמת לא הרחתי כלום", הוא אמר. עיני התעגלו בתימהון. איך אפשר היה שלא להבחין בריח הנורא הזה?! "אני תתרן", המשיך שאול לצחוק מכל הלב. "אין לי חוש ריח...".

באותו רגע גם אני הצטרפתי לצחוקו. אחרי יממה מתוחה של מבוכה וחוסר אונים, הייתי זקוק לצחוק הזה.

בדרכי משם לקנות הלכה למעשה את הרכב החדש שלי, עדיין היה הצחוק על שפתי. כן, מחסד לא מפסידים.