פרשת כי תשא: מה ליווה את משה בירידתו מן ההר?

המשפטים האחרונים שאמר הקדוש ברוך הוא למשה בהר סיני, לפני רדתו אל העם, עוסקים במצוות השבת: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר. אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם, לָדַעַת כִּי אֲנִי השם מְקַדִּשְׁכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִיא לָכֶם, מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ. שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ להשם, כָּל הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מוֹת יוּמָת. וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִיא לְעֹלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה השם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל"א, י"ב-י"ז).

מיד לאחר הציווי על השבת, כותבת התורה: ״וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינָי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים״ (שמות ל"א, י"ח).

העובדה שרגע לפני שמשה מקבל את הלוחות ויורד מן ההר, עוצרת התורה לכמה פסוקים כדי לדבר על השבת, ללא ספק אומרת "דרשני". כנראה שיש קשר בין הירידה הקרובה של משה למצוות השבת. הקדוש ברוך הוא רוצה שמצוות השבת תלווה את משה בירידתו מן ההר.

מה עומק העניין?

פרשות תרומה, תצווה ותחילת כי תשא, עוסקות ברצף נושאי עיקרי אחד: בניית המשכן. התורה מפרטת בהרחבה את תהליך הקמתו, את החומרים שישמשו לבנייתו ואת כלי הקודש שיוצבו בו. ואז, לפתע, ללא כל הכנה מוקדמת, מופיעים פסוקים העוסקים במצוות השבת.

השאלה המתבקשת היא: מה הקשר בין שבת למשכן?

יתירה מכך, מצוות השבת כבר נזכרה בעבר. שמענו עליה לראשונה בפרק ט"ז, כאשר בני ישראל קיבלו את המן ונאסר עליהם ללקוט אותו בשבת. לאחר מכן, היא מוזכרת שוב בעשרת הדיברות. מדוע, אם כן, לאחר סדרת הוראות מפורטות לבניית המשכן, התורה חוזרת ומדברת על השבת?

המפתח להבנת העניין עשוי להימצא דווקא בנוסח התפילה שחכמים תיקנו לשבת בבוקר: "יִשְׂמַח מֹשֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ" – משה ישמח במתנת חלקו, "כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לוֹ" – כי 'עבד נאמן' קראת לו. "כְּלִיל תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשׁוֹ נָתַתָּ לוֹ" – כתר תפארת נתת בראשו, "בְּעָמְדוֹ לְפָנֶיךָ עַל הַר סִינָי" – כאשר עמד לפניך בהר סיני. "וּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים הוֹרִיד בְּיָדוֹ" – והוריד בידו שני לוחות אבנים, "וְכָתוּב בָּהֶם שְׁמִירַת שַׁבָּת" – וכתוב בהם על שמירת השבת, "וְכֵן כָּתוּב בְּתוֹרָתֶךָ: וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת...".

כאן עולה שאלה מעניינת: מדוע חכמים לא תיקנו בנוסח התפילה את הפסוקים על השבת מתוך עשרת הדיברות? לכאורה, היה מתאים יותר לכתוב: ״ושני לוחות אבנים הוריד בידו, וכתוב בהם שמירת שבת, וכן כתוב בתורתך: 'זכור את יום השבת לקדשו'". הרי הפיסקה הזו בתפילה מדברת על הלוחות שהוריד משה, ובהם מופיעה מצוות השבת. מדוע, אם כן, במקום לצטט את מצוות השבת כפי שהיא מופיעה בעשרת הדיברות, בחרו חכמים להביא דווקא את הפסוקים מפרשתנו?

יש כאן עומק.

חכמים, בתפילה שהם חיברו, מבקשים מאיתנו לדמיין: איך זה היה להיות משה, למעלה על ההר? איך זה הרגיש? זה היה רגע של שמחה טהורה: "יִשְׂמַח מֹשֶׁהבְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ". מה הייתה המתנה ששמחה את משה? "כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לוֹ". משה שמח שאלוקים קרא לו "עבד נאמן" (עיין בטור סימן רפ"א שמבאר את "מתנת חלקו" באופן אחר). איפה אלוקים קרא למשה "עבד נאמן"?

בספר במדבר, ברגע שבו אחיו ואחותו של משה, אהרון ומרים, דיברו אודות משה, אלוקים אמר להם: "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי! אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם השם בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת השם יַבִּיט" (במדבר י"ב, ו'-ח').

כאשר אלוקים מכנה את משה "עבד נאמן", הכוונה היא שהוא נביא מיוחד במינו – שאין כמותו. רוב הנביאים אינם יכולים לחוות נבואה ישירה. כאשר נביא רגיל מתנבא, הוא חווה זאת בצורה מרומזת. הוא מקבל מסר דרך חידות או חלומות, והוא לא רואה את השם ישירות. אבל משה יוצא מן הכלל. כמו עבד נאמן, שיש לו גישה ישירה לאדונו – כך גם משה הוא האדם היחיד בהיסטוריה שהיה יכול לדבר ישירות עם השם, "להסתובב בבית השם" ולשרוד את החוויה.

איך זה היה, להיות משה על ההר? מה הוא באמת הרגיש? חכמים אומרים שזה היה רגע של שמחה טהורה. "יִשְׂמַח מֹשֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ". החוויה של משה בהר סיני לא הייתה רק לקבל חוקים מהשם, משה קיבל משהו הרבה יותר גדול. הוא קיבל את החוויה של להיות שם. הוא היה קרוב להשם בצורה שאף אדם אחר לא היה.

הימים הללו – הימים שבהם עמד משה בתוך "ביתו" של אלוקים, כנאמן מכל ביתו, היו רגעים של שמחה עילאית.

מה קרה למשה כשהוא ירד מההר? "כליל תפארת בראשו נתת לו". התורה מספרת שכאשר משה חזר אל העם, פניו האירו בצורה חזקה כל כך, עד שהאנשים לא יכלו להסתכל עליו. כתוצאה מכך, משה נאלץ לשים מסכה. אי אפשר להסתובב בבית השם ולחזור להיות אדם רגיל.

ועכשיו, הגיעה עת הפרידה. משה צריך לרדת מן ההר. אז ממש לפני הירידה, הדבר האחרון שמשה שמע היה: "וְשָׁמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת". למה זה היה חשוב כל כך?

החוויה העוצמתית של משה כאן, על ההר, החיבור הישיר הזה בין השם אליו, זה לא יסתיים כאן. עם ישראל יחווה את זה בעצמו.

איך?

דרך שני דברים: 1. המשכן – דרך מקום קדוש, שבו השם ישכון בעולם. 2. השבת – דרך זמן קדוש, שבו בני האדם יוכלו להתקרב אל השם. המשכן הוא קדושה של מרחב. השבת היא קדושה של זמן.

משה לא ירד מההר רק עם מצוות ומשפטים, הוא ירד עם הבטחה: "וְשָׁמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם". אלוקים הבטיח לו: לא רק אתה תחווה את הקירבה הזו אלי. בני ישראל יחוו זאת מדי שבוע, בכל דור ודור. השבת תהיה עבורם מעין "מעמד הר סיני קטן", רגע של נצח בתוך הזמן, והיא תשנה אותם, בדיוק כפי שהמפגש שלי איתך שינה אותך.

המילים שחכמים חיברו לתפילת השבת מביעות רעיון חזק ביותר: השבת היא הזדמנות עבור כל יהודי לחוות קצת ממה שחווה משה בהר סיני.

רגע של נצח בתוך הזמן. זמן להיות עם השם, בלי הסחות דעת, בלי הפרעות – פשוט להיות.

השבת היא לא רק יום מנוחה. היא מתנה אלוקית, הזדמנות להתחבר לנצח.