פורים: למה לקרוא לחג על שם החלק העצוב שבו?

א. האנושות מטבעה מבקשת לגלות את מה שאינו ידוע כיום. האדם שואף לדעת מה יהיה בעתיד. מאז ומעולם, מדענים, נביאים וגם חכמולוגים, ניסו לחשב את הקץ. חג פורים מגלה לנו את הסוד שכולם רוצים לדעת: בעתיד יהיה שמח. אך בטרם נגיע לעתיד, כדאי להקדים מספר שאלות בהווה, דרכן ננסה להבין את הייחודיות של חג פורים ומדוע הוא מסמל את החג של העתיד.

ב. בפורים יש מצווה לשתות, ולפי חלק מהפרשנים אף להשתכר – "חייב איניש לבסומי בפוריא". וכפי שכתב הרמב"ם: "ושותה יין עד שישתכר ויירדם בשכרותו". מדוע דווקא בפורים יש עניין לשתות בצורה כזו? שאלה זו מתחזקת על רקע ההנחיה הכללית בתורה ובפרט בחגי ישראל, שלא להשתכר ולהקל ראש, אלא לשמוח מתוך דעת ומודעות. שאלה שנייה היא ביחס למדרש הקובע כי יום הכיפורים עתיד להידמות לחג פורים. אך כיצד חג מדאורייתא "שואף" להידמות לחג מדרבנן? איך ייתכן כי חג של רצינות, קדושה, תפילות וסליחות נחשב פחות מחג פורים, המתואר, במילותיו של חתן פרס ישראל לספרות ילדים – הסופר והמשורר לוין קיפינס, כחג של "מסכות, רעשנים, שיר וריקודים"? שאלה שלישית היא מדוע "קראו לימים האלה פורים על שם הפור" והגורל, שהטיל המן הרשע – מדוע לא לקרוא לחג על שם הנס שנעשה ליהודים? למה להזכיר דווקא את החלק העצוב והטראומתי? שאלה רביעית ומעוררת מחשבה, היא התמיהה אודות החובה לשתות ולשמוח בפורים – "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". מה הבסיס הרציונלי של דרישה זו? לכאורה היא סותרת את כל התורה כולה. הרי התורה מבקשת להבחין ולדעת את ההבדל בין רע לטוב, בין קללה לברכה, בין טמא לטהור, בין חול לקודש; התורה מצווה למחות את זכר עמלק – ומזכירים זאת ב"פרשת זכור" הנקראת בשבת שלפני חג הפורים. האם מצוות השתייה בחג פורים מבקשת מאתנו לשכוח את מצוות מחיית עמלק, ולהסיר את כל המחיצות והגדרים בין הנכון ללא נכון? לכאורה, אינדיפרנטיות פורימית שכזו למציאות, מזכירה את גישתו הפסימית של הפילוסוף ארתור שופנהאואר. אל מול נסיבות החיים ושאלת הרוע והסבל, ובדומה לתפיסות בודהיסטיות, ביקש שופנהאואר להשיג את מעלת ההשתחררות וההתנתקות – לאיין את הרצון, להתעלם ולהתעלות מעל המציאות. אך האם האדישות הזו היא מטרת חג הפורים?

ג. ישנם פירושים רבים לשאלות אלו. נבקש להתמקד באחד, אשר שורשו טמון באמירה הידועה: "כל המועדים עתידים להיבטל, וימי הפורים אינם בטלים לעולם". לעתיד לבוא (מושג הדרוש ביאור בפני עצמו), יתבטלו החגים המוכרים לנו כיום – למשל, פסח, שבועות, סוכות ויש אומרים גם יום הכיפורים עצמו. אך חג פורים, אותו חג, אשר על פניו נראה ילדותי ומצחיק, דווקא הוא ימשיך להתקיים. למעשה, במובן מסוים וכפי שנראה, פורים הוא חג המגיע מהעתיד. פורים הוא פרומו שמזכיר לנו את השמחה השלמה שהולכת ובאה. במה זכה חג הפורים לנצחיות שכזו? מה כל כך עתידני בו? ישנו הבדל עמוק בין פורים לשאר החגים. פורים הוא מעין הנכחה של העתיד, כבר כאן בהווה – הארה רגעית מעולם מתוקן. על מנת להמחיש את ההבדל בין פורים לשאר החגים, נבחין בין הנהוג בהווה ובעתיד לעניין המוות. כאשר אדם נפטר, נוהגים אנו לומר: "ברוך דיין האמת". אך לעתיד לבוא – "יברכו על הרעה כשם שמברכים על הטובה". בעתיד, גם בשעת המיתה, וגם בשעת השמחה – כך נפסק להלכה, יברכו ברכת "הטוב והמטיב". בעתיד, היינו בעולם מתוקן, התפיסה שלנו את המציאות תהיה אחדותית והרמונית. ואז, כדברי הרב קוק: "סר פחד המוות לגמרי". בעתיד נתפוס באופן אינטואיטיבי כי "הכל לטובה" והכל מאוחד: הקודש והחול, הטוב והרע.

ד. תפיסה זו, הקשה ליישום בעולמנו – המורכב מעליות וירידות, מאכזבות ומשמחות, מאפיינת את רבי עקיבא. היה זה רבי עקיבא שאמר: "כל דעביד רחמנא – לטב עביד". זהו אותו רבי עקיבא, אשר עמד מול חורבות בית המקדש, ובניגוד לכל אינסטינקט, ובניגוד לעיצבון שעטף את חבריו שנכחו במקום, הוא דווקא צחק. הצחוק של רבי עקיבא אינו נובע מאותה אדישות שופנהאוארית. ההפך, הוא נעוץ בביטחון ובאמונה בטוב הטמון בבסיס הקיום והבריאה – ובטוב שעתיד לבוא. נכון הדבר, כי עבורנו, הצחוק של רבי עקיבא אינו טבעי. על כן נפסק בשולחן ערוך: "לעולם יהא אדם רגיל לומר – כל מה דעביד רחמנא לטב עביד". גם אם בהווה היא אינה ספונטנית עבורנו, צריך להתרגל ולהתאמן על הפרספקטיבה של רבי עקיבא, לשוב ולהתחבר אליה, עד שהיא תהפוך לדבר אותנטי וטבעי. אך כיצד כל זה קשור לחג פורים?

ה. חג הפורים מסמל את המלחמה הנצחית בין עמלק לעם ישראל. המן האגגי הוא צאצא וממשיך דרכו של עמלק. כידוע, הגימטריה של עמלק היא – "ספק". עמלק מטיל ספק. הוא מפזר ייאוש ודקדנטיות בעולם הזה. לדעתו אין טעם לעולם, אין תכלית. הכל "מפוזר ומפורד". עמלק הוא נכדו של עשו – האדם הראשון עליו נאמר בתנ"ך כי הוא "עייף". עשו עייף מהפעולה בשדה, הוא עייף מהמציאות, והוא לא מאמין בה. על כן מבחינתו אין לה ערך: "ויאמר עשו, הנה אנוכי הולך למות, ולמה לי זה בכורה". עשו מיואש מהחיים בעולם הזה. הוא בז לחיים. כך גם המן רואה במציאות מקריות בלבד – פור וגורל. אך לא רק זו: המלחמה בעמלק איננה רק מלחמת אידאות. הספק אותו מבקש עמלק להציב על פני כלל המציאות ובפרט ביחס להשגחה, מתחיל בשלב מוקדם יותר – בספר בראשית. כאשר אדם וחווה אכלו מ"עץ הדעת", הם מצד אחד ביקשו ידע וודאות, אך מצד שני, קיבלו גם ספקות, שאלות ופירוד. יחד עם כל הערך והקידמה שהדעת מביאה לעולם, היא גם פוגמת באותנטיות של החיים. כאשר פועלים אך ורק מדעת ומשכלתנות, מפספסים חלק מהותי וטבעי של הקיום. בנוסף, לא פעם, כאשר לא מוצאים את הסיבות והטעמים שהדעת כל כך מבקשת, נופלים לספקות ולעצבות.

ו. פורים הוא חג המבקש מאיתנו שלא נדע להבדיל "בין ארור המן לברוך מרדכי", שלכאורה לא נבחין בין טוב לרע. מבחינה עתידית, על פניו, אין ביניהם הבדל ממשי. זהו אכן רעיון מבלבל מבחינה שכלית. על מנת לחוות אותו (ולא "לדעת" אותו), צריך "סטינג" (setting) מסוים: יש להיות מבוסמים. או כדברי רבי נחמן מברסלב, צריך 'לזרוק את השכל'. וכפי שנאמר בספרו – ליקוטי מוהר"ן: "תכלית הידיעה – שלא נדע". השיא של המחקר ושאיפת הידע, הוא באופן פרדוקסלי, העדר ידיעה – מה שמכונה "מעבר לטעם ודעת". לעניין זה כתב רבי נתן – תלמידו: "וצריכים להגדיל את השמחה שיזכה על ידי השכרות והשמחה של פורים לבוא לבחינת תכלית הידיעה, אשר לא נדע, שזהו בחינת עד דלא ידע".

ז. בפורים ישנה הזדמנות להשיג מעלה, שקשה להשיג אותה מבחינה רציונלית – כי היא אכן לא כל כך מתקבלת על הדעת. וכפי שנאמר במגילת אסתר: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו". למה? "ככה"! תשובה זו הנדמית להיות ילדותית, מהווה למעשה השגה מהעתיד, מעידן בו העולם יהיה מתוקן והרמוני – "מעל לדעת" או בשפה הקבלית: "כתר כל הכתרים". במצב זה, האדם ניזון מ"עץ החיים", מעץ האותנטיות הטבעית. אחת הדרכים, על מנת לנסות ולהגיע לדרגה עתידנית שכזו במציאות הנוכחית, היא באמצעות השתייה. כאשר שותים, לא לטובת הוללות, אלא בשאיפה לדבקות, אזי: "נכנס יין, יצא סוד". היין משחרר את האדם מהדעת, ויש באפשרותו לגרום לאדם להתחבר לנקודה ייחודית נטולת טוב ורע. במצב זה האדם שמח: ראשית, כי "אין שמחה כהתרת הספקות" – אותם ספקות שמבקש עמלק להטיל. ושנית, האדם שמח, כי במצבו הטבעי – וכאן ישנה אמירה פסיכולוגית ומטאפיזית חשובה ועקרונית – בפנימיותו האדם שמח, וגם העולם שמח. וכדברי הרב קוק: "שמח הוא העולם, שמחה היא ההוויה הפנימית כולה".

ח. כאן גם ההבדל בין יום הכיפורים לפורים. יום כיפור הוא יום שבתון של המציאות הנוכחית. זהו יום המבקש תיקון, יום אשר נקבע בתור – "שבת שבתון". ביום כפרה זה, האדם הוא שותף זעיר ופאסיבי. לכן, זהו יום הכולל איסורים הלכתיים רבים, באמצעותם האדם מבקש להתנתק מהארציות ולהידמות למלאכים. לעומת זאת, פורים הוא חג של העתיד. הוא "הזרחה" של עולם מתוקן, בו האדם עצמו פועל באופן אקטיבי ליצירת עולם טוב יותר, בבחינת מה שמכונה "אתערותא דלתתא". פורים הוא חג מדרבנן – האדם מכונן אותו, האדם מקדש את המציאות ומגלה את הקדושה שבטבע ואת הקדושה שבגוף. לכן בפורים אין איסורים הלכתיים. ההפך. זהו חג המבטא דווקא חיבור לצדדים ארציים ואנושיים, כמו אכילה ושתייה, ושמחת לבב אנוש. פורים הוא כולו שמחה טבעית, שמחה של "עץ החיים", שמחה של העתיד.

ט. כעת מובן מדוע צריך להיות מבוסם עד כדי אי-הבדלה. אומנם, במציאות הנוכחית יש צורך למחות את "תעודת עמלק", את אותה אווירה מנוונת ומלאת ספקות. אך החובה היא למחות את זכר עמלק "מתחת לשמיים". בעולם אידאי, במציאות של "מעל לשמיים", גם השורש של עמלק יהפוך לאחר תהליך של השתלמות – למתוקן. כך מתבארים דברי הגמרא המפתיעים במסכת סנהדרין: "בני בניו של המן הרשע למדו תורה בבני ברק". וכפי שמסביר הרב קוק: "ואפילו עמלק נמחה כי אם מתחת לשמיים, אבל על ידי הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב, אשר הוא מעל לשמיים, ונכלל הכל באהבה העליונה". זו הסיבה שהחג נקרא "פורים", על מנת לגלות שגם אותה מקריות, לכאורה, אינה בגדר גורל רנדומלי. גם הספק הופך ומתברר בפורים לוודאות ולאחדות.

י. במציאות היומיומית ישנו צורך אמיתי בשימוש בדעת ובשכל על מנת לתקן. יש צורך למחות את עמלק, ולהבדיל בין טוב לרע. אך כאמור, פורים מסמל את העולם "למעלה מטעם ודעת". במצב בו האדם דבק ב"עץ החיים", אין צורך להשתמש בשכל כדי לתקן את החיים, אין צורך להילחם עם החיים או עם היצרים, כי החיים בכללותם הופכים להיות מתוקנים בטבעיות. ניתן להמשיל זאת לניגון. בכל השנה על מנת לנגן, עלינו לקרוא תווים ולבצע את המוסיקה באמצעות השכל, האימון והדיוק. בפורים הניגון יוצא מהלב – באופן טבעי. הניגון הופך אימפרוביזציה ספונטנית והרמונית, התפרצות אותנטיות של חיים עוצמתיים. הנגן והניגון הופכים אחד. על כן השמחה בפורים היא פנימית וחיצונית כאחד. שמחה שאין לה צורך לבצע הבדלות ופירודים או שיפוטים ערכיים, אלא כולה טוב ואמונה בחיים. היא כוללת מבט אחדותי של כל היבטי המציאות: השכליים והנפשיים, הגשמיים והרוחניים, האימננטיים והטרנסצנדנטיים. ניתן לכנות אותה "שמחה טרנס-מננטית", המאחדת את כל העולמות. שמחה זו המבטאת שלמות ותיקון, היא השמחה של העתיד. וכפי שכותב הנביא ירמיהו: "הנה ימים באים נאום ה', וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה". הנביא מבאר כי ברית עתידית זו תהיה טבעית, ללא צורך בדעה ובלימוד הטרונומי וחיצוני: "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמור דעו את ה', כי כולם ידעו אותי". הרב קוק מתמצת את הרעיון של הנביא ירמיהו, ולמעשה מבאר במשפט אחד, את הייחודיות והטבעיות של שמחת פורים מלאת הוויטאליות: "לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד – חיים אני נותן לכם". בעתיד יהיה שמח!

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.