"זה נס אדיר. הטיל פגע בטנק ויצא בחזרה, חייהם של החיילים ניצלו"

"כששלחתי את הבן שלי – בן יחיד בין חמש בנות, להילחם בעזה, הרגשתי זכות גדולה, אבל גם חרדה עצומה. ידעתי שהוא נלחם שם ומסתכן, פחדתי נורא, ולא גמרתי להתפלל ולקבל על עצמי קבלות", דורית הולנדר אומרת את הדברים וקולה רועד. גם עכשיו, כחצי שנה אחרי הנס הגדול שהתרחש לבנה ולחיילים נוספים שהיו עמו, היא מתקשה להירגע. מודעת לגודל הסכנה, ולגודל הנס.

(בסרטון: הטנק שנפגע. ניתן לראות את החורים דרכם נכנס הRPG ויצא)

נס בשדה הקרב

"זה קרה יום למחרת יום כיפור האחרון", היא משתפת, "התעוררתי בבוקר ומשום מה החלטתי לתרום מאה ספרים שכתבתי למשפחות המגויסים בקריית ארבע, שם אני מתגוררת".

דורית עוצרת לרגע ומציינת כי היא אינה סופרת, במקצועה היא דווקא גננת שכבר שנים רבות מחנכת את ילדי הגן בקריית ארבע. "לפני כ-18 שנה למדה אצלי בגן ילדה מתוקה בשם חיה מושקא עטיה, בתם של שליחי חב"ד ביישוב. היא הייתה ילדה טובת לב במיוחד, כל-כולה נתינה גדולה, תמיד רצתה לשמח חברות, ועשתה זאת בהמון תום ומתיקות. לחיה מושקא קרה אסון נוראי, כשבאחד הימים היא שיחקה בגפרורים ולמרבה הצער נשרפה למוות. הטרגדיה הקשה טלטלה את כל היישוב שלנו, ומכיוון שכגננת היו לי זיכרונות כל כך טובים ממנה, החלטתי לכתוב עליה ספר בשם 'מתוק בלב' – לא על האסון, אלא פשוט על המתיקות והנתינה שלה".

דורית חוזרת אל סיפורה האישי: "כשהחלטתי לתרום את הספרים למשפחות ידעתי שזו הוצאה כספית משמעותית, אבל היה לי חשוב לעודד אותן בתקופה כל כך לא פשוטה, וכך העליתי הודעה לקבוצה והזמנתי את כולן לבוא לקבל ממני ספר ילדים במתנה. היו אפילו נשים שכבר התחילו להגיע, ואז באותו רגע צלצל הטלפון ועל הקו היה הבן שלי שהודיע: 'אני על מסוק בדרך לשערי צדק, ירו עלינו RPG, אבל אנחנו בסדר, היה לנו נס, נפצענו מרסיסים בלבד'".

יותר מזה הוא לא הספיק לפרט, אך רק בהמשך הבינה דורית את גודל הנס: "בני היה יחד עם עוד שמונה לוחמים על טנק מסוג 'אכזרית', בזמן שהמחבלים שגרו לעברם טיל RPG. הטיל חדר לטנק בדיוק בזווית של 90 מעלות, ויצא דרך הדופן השנייה. בני הסביר לי שאם הוא היה בזווית מעט יותר חדה מ-90 הוא היה מתפוצץ בתוך הטנק, ומיותר לתאר את גודל האסון שהיה עלול להתרחש. מכיוון שהטיל התפוצץ רק כשהיה מחוץ לטנק, נפצעו כולם באורח קל, מרסיסים בלבד". 

שמירה מלמעלה

"כששמעתי את הדברים", מספרת דורית, "נכנסתי מיד לקבוצה של משפחות המגויסים וכתבתי לכולן: 'תעזבו הכל, ופשוט תגידו מזמור לתודה', כשאני מרגישה אסירת תודה על הנס שהתרחש, ועל החיים הרבים שניצלו.

"נשים רבות הגיבו וכתבו לי בחזרה: 'זה בגלל שהחלטת לתרום ספרים' ואף ציטטו: 'צדקה תציל ממוות', אבל אני הבנתי דבר נוסף – התקשרתי להורים של חיה מושקא הקטנה ופשוט הודיתי להם מכל הלב. סיפרתי להם שאני מרגישה שעצם כתיבת הספר על בתם היא זכות גדולה, וברור לי שחיה מושקא המופלאה פשוט שומרת עלינו מלמעלה, מעניקה לנו רשת של הגנה וביטחון, שכולנו זקוקים לה בימים לא פשוטים אלו".