סיון רהב מאיר: שמחת פורים בביתו של יוזף גבלס

1. זמן קצר לפני פורים, קיבלתי השנה הודעת ווטסאפ שנתנה עוד טעם ומשמעות לכל מצוות החג. "משלוח מנות" עם וי כחול: תמונה שלא הכרתי, של חיילים יהודים־אמריקאים אחרי השואה, עם צלב קרס ענק מאחוריהם.

מחנך צעיר שלח אותה אלי ואל כל אנשי הקשר שלו, עם כמה משפטי הסבר. נדמה לי שהאירוע צריך לצאת מתפוצת הווטסאפ שלו לתפוצה קצת יותר רחבה: ובכן, התמונה המדהימה הזו צולמה בפורים בזמן השואה, מארס 1945. קבוצת חיילים יהודים־אמריקאים הגיעה לבית הנופש של יוזף גבלס, שר התעמולה של המשטר הנאצי. זו טירה מפוארת ועתיקה שבה משפחת גבלס הייתה נופשת. המקום היה מלא בצלבי קרס, וגם ציור ענק של היטלר התנוסס שם. במקום שהיה בית הקיט של המשפחה, התרחש הרגע הסמלי הזה.

נראה ששום במאי לא יכול היה להמציא סצנה כזו: חיילים יהודים שנאבקים ברוע המוחלט, עוצרים וקוראים את מגילת אסתר מתוך תנ"ך וחוגגים את חג הפורים, שמסמל את הניסיון להשמיד אותנו, ואת הניצחון היהודי על הרוע המוחלט. החיילים הביאו למקום ארון קודש וספר תורה, פרסו על השולחן פרוכת שעליה רקום מגן דוד, הדליקו שני נרות והחזיקו שני סידורי תפילה. ואז הם קידשו את החלל הטמא הזה במילים העתיקות של מגילת אסתר: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".

זמן קצר אחר כך, בחודש אפריל, היטלר התאבד. גבלס ירש אותו, אבל התאבד למחרת יחד עם אשתו, אחרי שהרעילו בציאניד את ששת ילדיהם. הרוע המוחלט נזרק לבסוף לפח הזבל של ההיסטוריה. ובבית של גבלס? כעבור חודש, מאות חיילים יהודים־אמריקאים הפכו את האולם הזה לחדר אוכל, וחגגו בו את חג הפסח.

2. יש תיקונים שמשמח אותי לקבל. בשבוע שעבר כתבתי פה על שתי אלמנות מלחמת חרבות ברזל, הראשונות שהתארסו. שקד כוגן איבדה את בעלה דובי, מיתר אליהו התאלמנה מידידיה, ושתיהן הסכימו לפרסם את העובדה שהן מתחתנות בקרוב, בונות מחדש, וביקשו להעביר מסר של תקומה ותקווה.

במוצאי השבת התחלתי לקבל הודעות עדכון ותיקון: לא שתיים אלא שלוש. מיד אחרי פרסום הטור, גם גלית ויזל התארסה. בעלה של גלית, אלקנה, נפל בקרב בעזה. הוא היה מחנך אהוב, והמכתב האחרון שכתב למשפחה התפרסם בתפוצה רחבה. את ההודעה על האירוסים פתחה גלית בציטוט מהמכתב הזה: "תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים! (מתוך מכתבו של אהובנו אלקנה ויזל הי''ד)". ולאחריו המשיכה עם ציטוט מרגש מספר תהילים:ּ "הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְבוֹתָם. בשבח ובהודיה לה' יתברך שמחים לבשר על אירוסינו. רחמים עמרני וגלית ויזל. בשמחות אצל כולם".

מזל טוב, גלית ורחמים. שיתקיימו בכם המילים שמופיעות בהמשך המכתב של אלקנה: "תהיו שמחים. תשירו הרבה. תיגעו בלבבות. תחזקו זה את זה. תהיו אופטימיים ותמשיכו לבחור בחיים כל הזמן. חיים של אהבה, תקווה וטוהר. תסתכלו לאנשים היקרים שלכם בלבן של העיניים, ותזכירו להם שכל מה שעובר עליהם בחיים האלה שווה את זה. שיש להם הרבה בשביל מה לחיות".

3. שקט. זה חלק מסוד התיקון בפרשת השבוע. פרשת "כי תישא" מספרת על אחד המשברים הגדולים בתולדותינו – חטא עגל הזהב – אבל מספרת גם על הפיוס והריפוי. התורה לא מדברת על "החטא ועונשו", אלא על "החטא ועונשו ותיקונו".

אחרי מעמד הר סיני, משה רבנו עולה להר להביא את לוחות הברית שעליהם עשרת הדברות. עם ישראל מחכה לו, אבל בשלב מסוים מתייאש ובונה את עגל הזהב. איזו בגידה במהות הקדושה שקיבלנו זה עתה. משה רבנו חוזר עם הלוחות מההר, רואה את המחולות העצובים סביב העגל ומנפץ את הלוחות לרסיסים. זה רגע נורא, לכאורה חסר סיכוי, אבל אז, מנקודת השפל הזו, מתחיל תהליך של סליחה וכפרה.

משה רבנו עולה שוב להר, מתחנן יומם ולילה, ואלוקים לא רק סולח אלא גם מבקש ממנו לבוא ולקבל את לוחות השניים. משה רבנו יורד שוב מההר עם לוחות חדשים, וזה קורה ביום כיפור, שהופך מאז ליום שכולו מחילה ותיקון.

אבל למה שקט הוא חלק מהסיפור? ובכן, פרשנינו מציינים שהלוחות הראשונים ניתנו בפרהסיה, בצורה פומבית מאוד. כל הקולות והברקים – לא החזיקו מעמד. ולכן הפעם משה רבנו מתבקש להגיע להר לבדו, בשקט, רק הוא, בלי אף אחד. הצניעות, המרחב הנקי, האינטימיות – זה הסוד להתחיל מחדש, לברוא מערכת יחסים של נאמנות.

רש"י כותב על כך: "אין לך יפה מן הצניעות". עובדה, הלוחות השניים מלווים אותנו בעצם עד היום. הייתי בקיבוץ שפיים, בשבעה על אוהד יהלומי מקיבוץ ניר עוז. אמו אסתר קיבלה שם אין־ספור מנחמים. יצאתי בתחושה מרוממת, ולא רק אני. היה שם שקט. מקום למפגש אמיתי.

"אין לי אויבים בתוך המדינה שלי", אמרה אסתר. "אף אחד לא אויב שלי כאן. האויבים הם אלה שחטפו את הנכד שלי איתן (שחזר בעסקה הראשונה), את כלתי בת שבע ושתי הבנות (שנמלטו בנס מהמחבלים ברגע האחרון), האויב הוא מי שרצח את אוהד".

ישבו שם חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, שמאלנים וימניים, קיבוצניקים ומתנחלים, ואסתר ניצחה באהבה על התמהיל המדהים הזה, שניכר היה שהוא מנחם אותה. ואז הגיעה לנחם גם אורלי גלבוע, אמא של דניאלה שכבר בבית. השיחה ביניהן הייתה עוצמתית כל כך, אמיתית כל כך.

כדי לצאת ממשבר קשה ולתקן, אנחנו צריכים מרחב מוגן, צריך לדבר באמת. כדי לקום אחרי שקלקלנו – אין לך יפה מן הצניעות.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".