הגאולה היא לא רק משהו שאמור לקרות – היא משהו שאנחנו צריכים לחיות

לפני שנה וחצי, העולם שלנו נסדק. הכאב, חוסר הוודאות, הייאוש – הם עטפו אותנו מכל עבר. שבועות הפכו לחודשים, והחודשים חלפו, ואיתם החשש הבלתי נסבל מפני התשובה לשאלה הנוראית ביותר: האם הם עדיין בחיים?

לא אסתיר – גם אני הייתי סקפטית. ככל שעבר הזמן, התקווה נשחקה. לא מתוך רצון רע, אלא מתוך מציאות שהלכה והכבידה. הרי כמה אפשר להחזיק באמונה כשאין סימן חיים למרבית מהחטופים? כמה אפשר לצפות לנס כשכל הנתונים מצביעים אחרת? אבל אז – זה התחיל לקרות.

הם התחילו לחזור בשלישיות, אחרי שנה ורבע(!) של חוסר ודאות. אנשים שהיו רחוקים מאיתנו לא רק גיאוגרפית, אלא גם תודעתית, ופתאום – הם חוזרים. לא רק בגוף, אלא גם בנפש. הם מחייכים. הם מתחילים לשוב לעצמם. ועם כל אחד מהם שחוצה את המעבר מן האפלה אל האור – משהו בלב מתרונן.

והנה זה היכה בי: אנחנו בתוך תהליך של גאולה. מהי גאולה?

גאולה היא חזרה. חזרה למקום הטבעי, למי שאנחנו באמת. אבל גאולה איננה רק אירוע שמתרחש אי שם בעתיד הרחוק. גאולה היא מצב תודעתי, דרך הסתכלות חדשה על המציאות. אנחנו רגילים לחיות בתוך עולם של העלמות והסתרים, לראות רק את מה שנמצא מול העיניים. אבל הגאולה דורשת מאיתנו להכניס את האלוקות אל תוך העולם הזה. לראות לא רק את מה שחסר, אלא את השלמות שבמציאות, את המציאות כפי שהקדוש ברוך הוא ברא אותה – לא כפי שהיא נראית מתוך החושך שאופף אותנו לפעמים.

הגאולה היא לא רק משהו שאמור לקרות – היא משהו שאנחנו צריכים לחיות. השבויים שחוזרים הם לא רק נס, הם תזכורת לכך שהמציאות עצמה יכולה להשתנות, שאפשר להפוך את הבלתי אפשרי – לאפשרי. הם באים ללמד אותנו איך לראות אחרת, איך להכניס אור גם במקומות שבהם היה רק חושך.

מה זה להיות אדם? מה מבדיל את האדם משאר היצורים?

בלשון הקודש יש כמה דרגות לבני האדם: אנוש, איש, אדם. האדם השלם, זה שאנחנו שואפים להיות, מורכב משלוש אותיות: א', ד', מ'. האות א' היא האל"ף של "אלופו של עולם", האות שמכניסה את הקב”ה לתוך המהות שלנו. האות ד' מסמלת את הדיבור, והאות מ' – את המחשבה. ומה עם המעשה?

המעשה עצמו, בפני עצמו, איננו מה שמייחד את האדם. גם בעלי חיים עושים. גם הם בונים, זזים, יוצרים. אבל מה שאין להם, זו היכולת להכניס את אלופו של עולם אל תוך הדיבור והמחשבה שלהם(שהרי זה מה שמייחד אותנו כבני אדם) האדם האמיתי הוא זה שחי מתוך מודעות אלוקית, שמכניס את הקב”ה לכל רגע, לכל פעולה, לכל מחשבה ולכל מילה שהוא מוציא מהפה.

הגאולה היא לא חלום רחוק. היא כאן. היא קורית כשאנחנו מכניסים את הקדוש ברוך הוא לכל דקה, לכל מחשבה, לכל דיבור. היא קורית כשאנחנו רואים את המציאות לא רק דרך העיניים המצומצמות של העולם הזה – אלא דרך העיניים ופילטר האמונה.

השבויים חוזרים, לאט לאט. מציאות בלתי אפשרית הופכת לאמת יומיומית. ופתאום, הגאולה לא נראית כל כך רחוקה. היא כאן, היא כבר התחילה. כל מה שנשאר לנו זה לפקוח עיניים – ולראות.