הרמב"ן על פרשת ויקהל: דבר תורה קצר לשולחן השבת

הרמב"ן בביאורו על פרשת ויקהל מבאר כי חזרת התורה על מלאכת המשכן בפרשת תרומה ושוב בפרשת ויקהל, משקפת את חפץ ה' בה ואת שכר העוסקים בה.

כה דבריו: "ועל הכלל כל זה דרך חיבה ודרך מעלה, לומר כי חפץ ה' במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה, כענין מה שאמרו במדרש: 'יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתם של בנים, שהרי פרשתו של אליעזר שנים ושלושה דפין היא".

הרמב"ן מבאר שיש כאן דמיון למה שמצאנו במקום אחר, שפרשה של אליעזר כתובה בתורה. וכמו ששם הסבירו חז"ל טעם לדבר, והיינו – משום ש"יפה שיחתם של עבדי אבות", גם כאן מראה הכפילות את החיבה היתרה.

הרב הדר מרגולין בספרו "למרגלות הרמב"ן" מבאר כי שיחתם של עבדי האבות חביבה ביותר, כיוון שלגביהם, מציאותו של הקב"ה לא היתה "תיאוריה" או "אמונה". זה היה דבר מוחשי, מציאות שחיים אותה בפועל.

גם במשכן היתה השראת השכינה דבר מוחשי. כך מתבאר בפסוק: "ויאמר הנה אנוכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים", ומבאר הרמב"ן שם: "הענין ירמוז אל שכון השכינה בהם". הרי שהיות השכינה בישראל נעשה באופן הנראה והנגלה.

החביבות של שניהם: הן של שיחת עבדי אבות והן של השראת ה' במשכן, היא מחמת שהיה בזה ביטוי מוחשי למציאות ה' בעולמנו, ונמצא שאותה חביבות היא זו.

לסיכום, הרמב"ן מראה כי החביבות של שיחת עבדי האבות ושל מלאכת המשכן נובעת מכך ששני המקרים מבטאים מציאות מוחשית של נוכחות ה' בעולם. הכפילות בתורה על מלאכת המשכן נועדה להדגיש את ערכה המיוחד ואת שכר העוסקים בה, בדומה לחשיבות שיחתם של עבדי האבות, שהייתה עבורם חוויה מוחשית וקרובה של הקשר עם הקב"ה.