עד עכשיו זה היה אמצעי בדרך למטרה. עכשיו הבנתי: זו המטרה בעצמה

למרות קרן האור שהתנוצצה בחיי בדמות התפילות במניין, עדיין ברוב שעות היום שהיתי לבדי. מסביבי אחים ואחיות תוססים ואנרגטיים, ההולכים אל הלימודים וחוזרים מהם, משחקים עם חברים, מתרוצצים ומשתובבים, ואילו אני יושב לי בדד, מביט בארון הספרים הדומם שלמולי, משתוקק ליטול כרך גמרא ולהשביע בו את רעבוני, אך אין לי האפשרות.

מחשבתי מפליגה אל חברי היושבים להם כעת בישיבה, נהנים מהווי חברתי תוסס ומלימוד מעמיק ומספק, כשאף דאגה לא טורדת את מוחם ושום מחלה אינה חובקת-חונקת את גופם.

"הם זוכרים אותי בכלל?". מחשבה מרירה חולפת במוחי. האמת, חובה עלי לציין לשבח את חברי הנפלאים מאותם הימים. השתדלותם הכנה להתקשר ולשאול בשלומי והמחשבה הרבה שהשקיעו על מנת לשמח ולעודד אותי, הייתה נוגעת ללב. אך עדיין, למול שטף העצבות והדכדוך שעטף אותי, לא היה בכך די.

לאחר שנים שבהן לחמתי בגבורה ובחרוק שיניים, מצאתי את עצמי מורחק משדה הקרב, ללא כל נשק או תחמושת, עם מציאות פיזית שלא ניתנת להסתרה או להכחשה.

מה שדחק אותי לפינה, מכריח אותי לגלות זירת לחימה גבוהה ומשמעותית הרבה יותר, עם כלי מלחמה מתקדמים ואפקטיביים, המותאמים למצבי הנוכחי – היה המלחמה על הרצון.

*

אנו מזכירים שלוש פעמים בכל יום את הפסוק המסוגל: "פותח את ידך, ומשביע לכל חי רצון". אם נעצור לרגע ונתבונן במשמעותו, נגלה תובנה מפתיעה – עוצמת הנתינה של ה' יתברך ואיכותה לברואיו, תואמת באופן מוחלט את עומק רצונו והשתוקקותו של האדם, בתפילותיו, משאלותיו ובקשותיו.

התפיסה שלי באותם הימים הייתה, שאין אפשרות להיות עובד ה' עם לקות או נכות כלשהי. על כן, אם אכיר בכך שאני מוגבל, תהיה זאת הכרזה על סיומם של החיים. ייאוש מוחלט. הרמת ידיים.

ברור היה לי שאינני יכול להתייאש או להסכים עם מצב מעין זה. על כן בחרתי לצאת למלחמה עצמית עיקשת – מלחמה מוזרה, שבה הצדדים הנלחמים הם אני ועצמי - לשמר את הרצון להיות בריא ושלם בשיא עוצמתו וחוזקו, בלי לשית לבי לנתונים המוצקים, ולתחזיות שהיו בלתי מעודדות, בלשון המעטה.

היה זה מאבק איתנים, כשאמצעי הלחימה המתקדמים היו התפילה והביטחון – "בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי".

לשני מישורים נדרשו התפילה והביטחון: הן לעצם הבעת הרצון ויציקתו למילים ממשיות בחללו של עולם המעשה, והן להגברתו, חידודו והעצמתו.

הייתה זאת מלחמה שהבעירה את לבי בידיעה ברורה ובאמון מוחלט. שהרי, ממי שיש לו אני מבקש! מ"בורא רפואות ומצמיח ישועות", שאין שום מגבלה שמונעת ממנו למלא את משאלותי, ולשלוח לי רפואה שלימה.

על מנת לשמר את הרצון חזק ופועם, נמנעתי מכל סממן של נוחות או עזרה, שנדמו בעיני, אז, כאקט של כניעה וייאוש. זו אחת הסיבות (או התירוצים...) שבגינן נמנעתי מלהיעזר במקל הליכה או בכל אמצעי אחר.

השלכה ישירה נוספת הייתה למערכה חדשה זו.

עד כה הסתפקתי במסגרת מילות התפילה הקבועות, שאותן חצבו לנו אנשי כנסת הגדולה ברוחב בינתם, תוך שאני משתדל למצוא את עצמי בכל פעם מחדש במילים הקדושות של שמונה עשרה, כשלאחר התפילה הייתי מפליג לעיסוקי ולתלמודי.

אך כעת, כשעל כתפי הוטל לתפעל ולתחזק כוח רצון אדיר שכזה, השזור בתפילה ובטחון חזקים ותמידיים, היה עלי להרחיב את המסגרת אל מעבר לתפילות הקבועות, על מנת לשפוך את לבי במילותי שלי, להבעיר בנפשי את אש התשוקה וההשתוקקות.

שם גיליתי לראשונה את התפילה האישית אל אבא שבשמיים, תפילה במילים ובלחן ייחודיים משלי. גיליתי והתחברתי.

*

ימים הצטרפו לשבועות, ואני עדיין הייתי בבית, כשאט-אט החל מתנהל בתוכי מאבק עיקש על הזכות והיכולת להמשיך ולהתפלל בכוח ועוז, לנוכח המצב המעורפל והחשוך שבו הייתי, כשישועה באופק אין.

בוודאי אתם תמהים, מדוע אצה לי הדרך? ומפני מה לא המתנתי בסבלנות לישועת ה' שתבוא? ובכן, כנראה שטרם הבנתם עד כמה היה המצב קריטי מבחינתי.

זו לא הייתה עוד משאלת לב שאפשר להמתין עמה, וללמד את עצמי בינתיים על הסבלנות ומעלותיה. במושגים שלי אז, כל יום נוסף בבית, במציאות גופנית מורכבת שכזו, כשהעתיד לוט בערפל ואין לי במה להיאחז – נדמה היה בעיני כנצח, מה שגרם לי לתחושת דחיפות מן המעלה העליונה, תוך ציפייה דרוכה לשינוי המצב בפועל.

בפרט, שהחינוך המקובל לתפילה בדרך כלל הוא "מבחן התוצאה". הוי אומר: אם תפילתך התקבלה, סימן שהתפללת כמו שצריך, ואם לא – כנראה שלא התפללת מספיק, או לחילופין, יש לך בוודאי איזושהי בעיה רוחנית רצינית, החוסמת את תפילותיך מלהגיע ליעדן.

ואני מתפלל ומבקש, ללא הפסקה, את הדברים הבסיסיים ביותר, משתדל לשפר את מעשי, ולא נענה.

אכן, אם הייתי נשאר בגישה רדודה ושטחית שכזאת, קרוב לוודאי שייאוש וחוסר אמון היו ממלאים אותי, מובילים לנסיגה מוחלטת מכל אזור החיוג של "תפילה".

אבל ה' יתברך ריחם עלי, ושידרג את "חוש הטעם" שלי למחוזות גבוהים, עמוקים ומסתוריים. הוא גילה בפני סוד טמיר ונעלם, אוצר יקר-ערך שטמון ומסתתר בתוך הערפל הנורא הזה – ההזדמנות לבנות ולפתח תלות, קשר אמיתי, פנימי ועמוק, קשר של קיימא עם מלך העולם.

דווקא במצב שבו יש לי כל הסיבות שבעולם, להתייאש ולהתנתק מהתפילה, שהרי ביקשתי, התחננתי, בכיתי ואף דמעתי, ועדיין אני לא רואה לעיני שינוי או בשורה של ממש.

אבל לא! אני מתעקש להישאר במקום המתוק והקסום הזה, להמשיך להתפלל ולבכות בכל יום מחדש, כאילו זו הפעם הראשונה בחיי. מלא באמונה תמימה ומוחלטת שאיני זרוק אי שם ביער מושלג, חשוך ומנוכר, מופקר לגורלי. לא! אני מוחזק בכל רגע בידיו הרחמניות של אבי שבשמיים – "בעל הרחמים", עטוף היטב, באהבתו ובחמלתו הרבה של "אוהב עמו ישראל".

כך, צעד אחר צעד, מתפילה לתפילה ומדיבור לדיבור, הולך ונבנה לו קשר אישי חזק ואמיץ, כשלבי מכריז ומצהיר: אבא, מלך העולם, אני תלוי רק בך. מחכה ומקווה רק לך. אין לי כתובת אחרת. אני לא פוזל לשום כיוון. אני נשאר כאן איתך, אף על פי שיעברו עלי ימים שבהם אחוש ייאוש ועצבות, דכדוך וצער, אני לא אתפעל ואתרגש מכך, כי אני קשור רק בך. אני מרגיש שאתה מקשיב ומאזין לי, בכל מילה, בכל אנחה, ובכל שברון לב שאין לו מילים.

העולם המתוק והנפלא הזה שנפתח בפני, שינה לי את כל המבט על "תפילה" ב-180 מעלות. אם עד כה חשבתי שתפילה היא אמצעי עוצמתי לפעול ישועות ולבטל גזירות, כעת התחלתי להבין ולחוש שהיא התכלית והיא המטרה.

להודיע ולהיוודע, שאיני אלא – תינוק זערורי חסר ישע, התלוי ונשען על אבא שבשמים, קטן הצריך לאביו.

הבהירות הנפלאה הזאת מילאה אותי בתחושת רוגע ושלווה, מעניקה לי בנוכחותה כוח ואנרגיה להמשיך ולהילחם על הרצון. מציפה בי תקווה לעתיד ורוד ויפה יותר. מסמנת לי תוואי ודרך אל הישועה שבוודאי בוא תבוא, כשיעלה הרצון מלפניו.

ובאשר ל"מבחן התוצאה", לשם כך צריך מבט קצת גבוה יותר, להבין ולשנן את האמת הברורה: מה שנראה לעינינו, זו רק אשליה ודמיון עלוב למציאות האמיתית.

על כן, אף אם ערפילים מסמאים את עיני, מטשטשים את מבטי, אני עדיין מחזיק באמונתי המוחלטת, בידיעה שכל תפילה שלי פועלת, משנה סדרים ומחליפה נתיבים, בקצב האלוקי, בתוכנית המדויקת של עילת העילות.

(אשתף אתכם בהקשר זה, בתובנה שהפעימה את רוחי, בלומדי את דברי רש"י בפרשת וישלח (בראשית ל"ב, ו') על הפסוק "ויהי לי שור וחמור", וכך פירש: אבא אמר לי (כ"ז, כ"ח) מטל השמים ומשמני הארץ, זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ. ע"כ בפשטות קשה להבין את דברי חז"ל אלו, וכי יעקב התכוון ח"ו לשקר ולהחניף לעשיו? הרי הוא יודע שהברכה נכונה ואמיתית, ואם כן מדוע כך אמר? אך יש כאן עומק נפלא: יעקב אבינו אומר לעשיו: "במבט שלך, במערכת המושגים שלך, ברכה אמיתית הינה ברכה המתקיימת כאן ועכשיו, משהו שרואים בעיניים, בלי פירושים ופלפולים, ובעיקר בלי המתנה וסבלנות, ואם כך, הברכה של אבא באמת לא התקיימה, שכן בינתיים במקום טל השמים ומשמני הארץ, יש לי רק שור וחמור". אולם יעקב אבינו בתוך תוכו, מבין היטב מה היא ברכתו של יצחק אבינו. הוא משכיל ויודע, שכאשר האדם בוחר בטוב ובנכון, בקדושה ובאמונה, פעמים רבות המהלכים לא נראים באופן מידי לעיניו, וודאי שאינם ניתנים לשפיטה על ידי בשר ודם, ולדידו, בוודאי ברכתו של יצחק אביו, ברכה גדולה ואמיתית היא).

אדגיש ואחדד, איני מתעלם או מתכחש לצורך הנואש בישועה, בוודאי יש לו מקום חשוב והכרחי בנפש של כל אחד מאתנו.

אך ישנו הבדל מהותי בין אדם שבא לקחת את הישועה, כעין בעל חוב הבא להיפרע מאדם החייב לו, כשהתפילה היא רק אמצעי בעבורו לקחת את הישועה, ולהמשיך במסלול חייו העצמאי וה"מוצלח" בכוחות עצמו (עד העצירה הבאה...), לעומת אדם החפץ לקבל את הישועה מה' יתברך, כשהוא מבין שעליו להתאזר בסבלנות עד שיעניקו לו את משאלתו. שהרי הוא מקבל ולא לוקח.

וודאי שהקשר החזק, העמוק, והבטוח הזה, הוא הערובה הכי טובה לבואה של הישועה, ברצות ה'. שכן הוא מבין: שלא הצרה – סיבת התפילה, אלא התפילה – סיבת הצרה.

*

מתנה נוספת שזכיתי לה, מכוח הקשר העמוק שהחל להירקם ביני ובין אבא שבשמיים, הייתה היכולת לשתף מישהו בסערת הרגשות שהציפה אותי, בחששות ובפחדים, במבוכה ובבלבול, בתקווה ובייחול.

כאשר מתרגשת על האדם צרה, או התמודדות קשה ומורכבת, האפשרות לשתף אי מי בעובר עליו, מתאפשרת בדרך כלל, באחד משני האופנים.

האופן הראשון – המצוי יותר – הוא כאשר האדם התייאש משינוי מצבו, ועל כן הוא מעוניין לשוחח ולשתף, על מנת לשאוב חיזוק ועידוד להמשך ההתמודדות.

האופן השני הוא כאשר האדם קיבל והשלים עם מצבו, מתוך הבנה בהירה שזהו תפקידו, כשבהירות זו ממלאת אותו בשמחה ובשלווה, הופכת את ההתמודדות לרצויה ואהובה, כשאז הוא נהנה לחלוק עם העולם את התובנה הצלולה שאליה הגיע, לשתף בחוויה הייחודית אותה הוא חווה.

באותה התקופה לא הייתי מהמיואשים, ואף לא מהמשלימים. תלוי הייתי בין שמים לארץ. כשמבחינה גופנית, המחלה נתנה את אותותיה ללא יכולת להתכחש או להתעלם. אך מבחינה נפשית ורגשית, לא הסכמתי להשלים או להתייאש, ממשיך לאחוז בכל עוז ברצון ובאופטימיות לשינוי.

בעקבות כך, לא יכולתי להעלות את מחלתי על דל שפתי, כל שכן שלא לשתף אי מי במרירות ובקשיים שהיו מנת חלקי, בדרך המורכבת שעברתי. כביכול אם אבטא את מצבי במילים, יהיו בכך הסכמה וקיום למציאות, שאותה רציתי להעלים ולעקור.

אך היה אחד ויחיד אותו כן העזתי לשתף בעובר עלי, לספר לו, להתרפק עליו ולבכות לפניו כמו תינוק קטן – אבא שבשמים. מולו לא הרגשתי חסום. אדרבה, הרגשתי קרוב ורצוי, מוזמן לשפוך את נפשי ודמעותיי לפני בעל הרחמים.

במצב כזה בו אני מתמודד בגפי, לבדי, כשיש רק אחד ויחיד הנמצא אתי, משתתף בצערי, ובוכה עימי יחד. נוצר ערוץ נפלא, אישי ואינטימי, ההולך ומתחזק מיום ליום ומקושי לקושי, חוויה עילאית, זר לא יבין זאת.

כך, בתוך החושך הענן והערפל, בצל שגרה החוזרת על עצמה במתכונת מדויקת, ללא קרן של אור, עם חולשה ההולכת ומתגברת, כשמנגד חוסר ודאות מוחלט. למול סימני שאלה כבדים המרחפים על העתיד שלי, כספינה המטלטלת בלב ים סוער וזועף, כשאין לי אף צלו של מושג כיצד ייראה המחר, והיכולת ליהנות ממתיקות ועריבות התורה הקדושה, להתענג על סוגיה כבימים מקדם – ממני והלאה.

ויפקח ה' את עיני, והנה באר מים. ההתרפקות על מזמוריו ותהילותיו של אדוננו דוד המלך, והדיבור הפשוט, הטבעי והספונטני עם ה' יתברך, השיבו את נפשי, הרוו את צמאוני. כמו היו, מעיין מים חיים מתוקים וקרירים, בשיאו של מדבר שממה, לוהט, צחיח ויבש.

הדיבור הטבעי, הפשוט והאמיתי עם אבא שבשמים, עוד יהיה בעבורי חמצן קיומי והכרחי בהמשך הדרך, בשלבים קשים ומורכבים יותר. אך ללא ספק, פה הונחה אבן הפינה, כאן היה המפגש הראשון, המטלטל.

אשר יחדיו נמתיק סוד.

מתוך ספרו של משה זיאת, "לאסורים צאו". לראיון עם משה זיאת, לחצו כאן.

עורך הפרקים: יעקב ישראל.