מוחמד, ממשיך דרכו של ישמעאל: מי היה האיש שהקים את האסלאם?

במשך שנים רבות חיו להם הערבים ברחבי חצי האי ערב. בעוד רוב העולם המתורבת זנח את עבודת האלילים, הערבים המשיכו לנהל תרבות אלילית פרימיטיבית. באסלאם מכונה תקופה זו "תקופת הג'אהליה", כלומר "תקופת הבערות". חלק מן השבטים היו בערים יותר מהאחרים, וחלקם פחות. היו שבטים שייחסו את עצמם לישמעאל ונהגו ברית מילה, והיו אף שבטים כמו הנבטים, למשל, שלא עבדו אלילים. אבל רוב השבטים התכחשו לכל רעיון רוחני, ושקעו בעבודת אלילים ובצבירת ממון, עד שהגיע מוחמד.

מוחמד איבן עבדאללה נולד במכה בסביבות 570 לספירה. הוא החל "להתנבא" בגיל 40. הוא הטיף נגד עבודת האלילים, וביקר את התנהלותם החומרית ורודפת הבצע של אנשי מכה. בשורתו נחלה כישלון, ואנשי מכה רצו להורגו. מוחמד נמלט ל"יתריב" שאחר כך שינתה שמה ל"אל מדינה", כלומר "קריית הנביא". בדרשותיו במכה לא הטיף מוחמד לדת חדשה, אלא דרש את "נבואותיו" ברבים בעיקר כ"מוכיח", אבל במדינה, לאחר שהחל לצבור תומכים, שינה לאט את תוכן דרשותיו, והחל לבנות מערכת תיאולוגית מוסדית כבסיס לדת חדשה. גולדציהר, מחשובי חוקרי האסלאם, מתאר את השינוי שקרה במדינה כך: "בתוך הסביבה, השונה מזו של מכה, נזדקרו והופיעו בחינות אחרות בייחס לייעודו כנביא. מעתה רוצה הוא כי יחשבוהו כמחזיר ליושנה וכמשיב לקדמותה את דת אברהם, שנתקלקלה ונזדייפה. כל דברי הטפותיו-מעתה שלובים בהם יסודות-המסורת משל אברהם; והפולחן שהוא מתקין – כבר ייסדו אברהם, כביכול, אלא שנשחת במשך הזמן וניתן לו כיוון עכומ"י".

כפי שניתן לראות, מוחמד רואה את עצמו כממשיכו הישיר של אברהם אבינו, ואת כל שאר הטוענים לכתר – היהודים והנוצרים – כטועים ומסלפים את דרך הישר. עם הגישה הזו פונה מוחמד ליהודי מדינה, שבה היו שלושה שבטים יהודיים: בני נדיר, בני קינוקעא ובני קורייט'ה, ומבקש מהם שיצטרפו אליו ויקבלו את דתו ואת תיקוניו. כאשר הם מסרבים, הוא מגרש את בני קינוקעא לסוריה, ואת בני נדיר לח'ייבר. לאחר מכן מגיע שבט קורייש ממכה להילחם במוחמד. הם מגיעים למדינה, ומטילים עליה מצור. המצור נכשל, ומוחמד מאשים את בני קורייט'ה בעזרה לשבט קורייש, ופותח במערכה נגדם. היהודים מבקשים להיות מגורשים באותם תנאים כמו בני נדיר, אך מוחמד מסרב ומבקש כניעה ללא תנאי. כאשר היהודים נכנעים, מתנפלים עליהם המוסלמים, וטובחים את כל הגברים. לאחר מכן מחלק מוחמד את הנשים והילדים והרכוש כשלל בין מאמיניו.

לאחר מכן חתם מוחמד על הסכם שלום עם בני קורייש ממכה, "הסכם חוד'ייביה", וכך התפנה לטפל ביהודי ח'ייבר. יהודי ח'ייבר ישבו בחצי האי ערב עוד מימי הרומאים. הם היו לוחמים גיבורים ומפורסמים, וכל הערבים מסביב פחדו מהם. הם ישבו במבצרים גדולים בראשי ההרים, והיו עשירים וחזקים. מוחמד שלח לאנשי חייבר איגרת שבה הוא מספר להם על קריאתו לאמונה בא-ל אחד, והוא מבקש מהם להודות שבתורה ישנם סימנים שמורים להאמין במוחמד, וכיוון שכך – עליהם להאמין בו. אבל, הוא מוסיף, אם אינכם מוצאים כך בספרים שלכם, אני לא אכריח אותכם להאמין. הוא הזמין שלושים ממנהיגיה היהודים של ח'ייבר לפגישה ללא נשק, על מנת לדון בהסכם שלום. בדרך לשם ארבה להם קבוצה של מוסלמים חמושים, והרגה את כולם. לאחר מכן, מוחמד עלה בראש צבאו אל מבצרי היהודים בח'ייבר, ולאחר מצור וקרבות ארוכים, שבהם עברו היהודים ממבצר למבצר ולחמו בגבורה – גבר עליהם צבאו של מוחמד. היהודים שנשארו בחיים הורשו להישאר בחיים כל עוד הם משלמים למוסלמים חצי מהתבואה שהם מגדלים.

בדמיונו ראה מוחמד את עצמו כנוטל מחדש את ירושתו של אברהם, לא כאח שווה ליצחק, אלא כאח הבכור, כזה שאומר את המילה האחרונה, ועל פיו יישק דבר. הוא לא רוצה לקבל את דתו של אברהם כפי שהיא מגיעה מיצחק, אלא כתורתו של ישמעאל, והצגתו של ישמעאל כבן הנבחר. וכאשר היהודים לא נותנים לא את הבכורה – הוא מאבד עשתונות. הוא מנצח בוויכוח הרעיוני באמצעות החרב ולא באמצעות הדיון. כך מסתיים הפרק השני ביחסי יצחק ישמעאל, בהתפרצות אלימה וילדותית של מוחמד על יהודי ח'ייבר ומדינה ,ומחיל פרק חדש בתולדות יחסי יצחק וישמעאל תקופת האסלאם.