כמה אתם פנויים לראות את הילדים שלכם?

כשלימדתי בישיבה התיכונית באפרת, התקשרה אלי בפורים אמא של אחד מהתלמידים שלי, ושאלה אם יש לי הכתובת של תלמיד אחר שלי, שהיה שקוף בצורה כזו שאף תלמיד לא מצא לנכון לשלוח לו משלוח מנות.

אותה אמא המשיכה ואמרה לי שהיא החליטה לשאול את הילד שלה מי מהתלמידים נראה לו שלא יקבל ולו משלוח מנות אחד.

הבן שלה אמר לה שלדעתו יש ארבעה תלמידים שנחשבים לא כל כך מקובלים, ולכן אותה אמא החליטה להתקשר באופן אישי לכל ההורים של התלמידים הללו, ולברר מולם אם הילדים שלהם קיבלו משלוח מנות.

שלושת ההורים הראשונים, שהופתעו מאוד מהשיחה, אמרו לה שהילדים להם קיבלו משלוח מנות, אולם אמו של התלמיד האחרון אמרה בכאב לב שהבן שלה לא קיבל אף משלוח מנות.

"אל התלמיד הזה אני רוצה עכשיו לנסוע, ביחד עם הילד שלי".

האמת שנדהמתי. 

כמה רגישות. כמה אכפתיות. כמה אהבת ישראל. כמה לב ענק.

מעולם לא זכור לי שאני עצמי, כאבא, התקשרתי להורים של תלמידים לא מקובלים, אף על פי שאני מודע לבעייתיות של העניין כמחנך.

מעולם לא זכור לי שפעלתי באופן אקטיבי ועושה מעשה בכל מה שנוגע לתלמידים השקופים.

והאמא הזו פשוט העבירה לי שיעור לחיים. על סולידריות חברתית ורגישות. ובעיקר על חמלה.

*

חודש ניסן מתקרב. כשהייתי מחנך כיתה ז', דיברתי עם התלמידים שלי על שיעבוד וחירות ושאלתי את התלמידים שלי באלו עבודות ההורים שלהם עובדים, באלו שעות הם חוזרים מהעבודה, ותכל'ס – כמה זמן נשאר להם להיות פנויים עבור הילדים שלהם.

התלמידים התחילו לענות, ורובם ענו לי שההורים שלהם עובדים בהייטק וחוזרים ממש מאוחר... באזור שמונה-תשע בלילה. הם אמנם גם יוצאים מאוחר לעבודה, אבל זה לא ממש עוזר לתלמידים, מאחר שהם מצידם צריכים להיות בבית הספר כבר בשעה שמונה בבוקר.

"רגע, אז אתם מכניסים את כל האוכל למיקרו?".

"כן", ענו לי בחיוך נבוך.

"אז כמה זמן יוצא לכם לדבר עם ההורים שלכם? לשבת איתם? לעדכן אותם במה שעבר עליכם? להתעדכן במה שעבר עליהם?".

שתיקה ארוכה. חילופי מבטים. שוב חיוכים מבוישים.

"המורה", ענה לי אחד מהם, "לא תמיד זה יוצא. וגם אם יש להם קצת זמן, הם חייבים לנקות את הראש, להירגע מכל היום. וזה בתנאי שהם לא ממשיכים לבדוק מיילים".

הסתכלתי על התלמידים שלי. כיתה ז'. חוגגים בר מצווה. גברים צעירים, ובכל זאת - חלקם נראו לי אבודים כל כך.

בני טובים. יש להם הכול בחיים. מיליון חוגים. טכנולוגיה בלי סוף. ובכל זאת, קשה להם כל כך לדבר עם ההורים שלהם, שבעצמם טובעים בעבודה ובמלחמת ההישרדות של החיים, ומגיעים הביתה שפוכים מעייפות, עד שכבר אין להם כוח להכיל ולשמוע את הילדים שלהם.

חשבתי על האדם שפגשתי בחופש הגדול באלונית של כביש 6, שיצא מטסלה מתוקתקת ונראה מיליון דולר. הוא ניגש אלי וביקש ממני באדיבות להשתמש בטלפון שלי.

לא הבנתי מה העניין, ולמה אדם שנראה ש"יושב טוב" צריך את הטלפון שלי, עד שהוא הסביר לי שהוא ראש צוות בחברת הייטק ידועה, והוא לקח את המשפחה שלו לחופשה בצפון, רק שהוא יודע שאם הוא ייסע עם הסמארטפון שלו – אין סיכוי שהוא באמת יצליח למצוא זמן איכות למשפחה שלו. אז הוא החליט להשאיר את הטלפון בבית, ולקח במקומו מכשיר טיפש, איזה נוקיה מעפן עם סוללה חלשה, שכמובן גם "מת" בדרך...

אז אני מכיר אנשים שהחליטו שאיך שהם מגיעים לבית שלהם הם עפים על הילדים שלהם, מעבירים את הטלפון למצב טיסה, וככה אף אחד לא מפריע להם

ואם זה גדול עליכם, אז פשוט נסו לשריין לילדים שלכם רבע שעה או עשר דקות איכותיות, שבהן תהיו לגמרי בשבילם. תשחקו איתם, תדברו איתם או תלמדו. כל אחד ומה שעושה לו את זה.

רק שלא יסתכלו אחר כך על המחנך שלהם במבט כבוי, ויגידו שאין בעצם להורים שלהם זמן אמיתי בשבילם.

כי זה נכון שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו. אבל כדאי גם שיהיה לו זמן לראות אותו, להקשיב לו.