"אמרתי לבורא עולם: 'אני שוברת את הרצון הכי חזק שלי, ואתה מציל את התאומות'"

"שום דבר בעולם לא הכין אותי לסיטואציה הזו", אומרת שרית יעקב, כשמדברת על לידת התאומות שלה, לפני שנה בדיוק. "הייתי אז עם תאומות בנות 12 בבית, תינוק בן שנה ותאומות שנולדו בשבוע 24 להיריון, אחרי אשפוז של חודש בו כמעט לא קמתי מהמיטה".

היא אומרת את הדברים ומתקשה בעצמה להאמין שחוותה אותם מקרוב. "זה היה היריון טבעי לגמרי, מפתיע, אבל משמח מאוד", היא נזכרת, "אולם כבר בשבועות הראשונים הודיע לי הרופאה שמשהו לא מתפתח טוב ושאני חייבת לנוח ככל שאוכל. כך באמת עשיתי, אבל בשבוע 20 אובחנה היפרדות שליה חלקית אצל אחת העובריות. אמנם ההיריון המשיך להתפתח, אך הבהירו לי שאני חייבת להתאשפז בבית החולים ולהיות במעקב צמוד".

שרית אברהם עם אחת הבנות

קוראים לי תאיר ונולדתי 500 גרם

קוראים לי הלל ואני נולדתי 600 גרם

"הקבלה הכי קשה עבורי"

את ארבעת שבועות האשפוז שעברו עליה בבית החולים עד ללידה, שרית לא מסוגלת לשכוח. "אלו היו ימים קשים מכל הבחינות האפשריות", היא נזכרת, "שכבתי במיטה כמעט בלי לקום ובלי לצאת מהחדר, לא מתאמצת וכמעט לא זזה. קיבלתי שמונה מנות דם כשההמוגלובין שלי ירד ל-6 ול-5,  הבדיקות הראו שוב ושוב שלא יהיה מנוס מלידה מוקדמת.

"בנוסף, בכל יום הייתי זוכה לביקור של איש מקצוע אחר מבכירי המחלקה – פעם זו אחות מוסמכת, פעם זה רופא, ובפעמים אחרות הגיעו פסיכולוגית ופסיכיאטרית, וגם מנהלת הפגייה. כולם חזרו וציירו לי תחזיות שחורות משחור, כשהם מסבירים לי שאין שום סיכוי שההיריון יחזיק מעמד, וגם אם הוא יימשך – התינוקות בוודאי לא ישרדו, כי בטוח יהיו להם פגמים או בעיות כלשהן. בנוסף הבהירו לי שאני לוקחת סיכון על החיים שלי, וביקשו ממני: 'תחשבי על הילדים שלך בבית, הם זקוקים לאמא חזקה', וגם: 'תסתכלי על עצמך, תראי איך שאת סובלת'. שמעתי והבנתי הכל, ובכל זאת לא הייתי מסוגלת לוותר. אחרי שסחבתי עד חודש חמישי ידעתי שאין מצב שאסיים את ההיריון מיוזמתי. אני עושה הכל כדי שהתינוקות שלי ישרדו, האמנתי שאלוקים ייתן לי את הכוחות".

מאיפה הביטחון החזק הזה?

"אני אישה מאמינה מאוד, והייתה לי תחושה ברורה שבעזרת ה' יהיה בסדר, יש לי גם אח שהלך באותה תקופה לרבנים שונים וביקש שיברכו אותי, וכל בני המשפחה התפללו עליי כל הזמן.  אבל היה גם משהו נוסף – קבלה גדולה מאוד שקיבלתי על עצמי, ומאותו רגע ידעתי שבורא עולם לא יאכזב".

שרית עוצרת לרגע, ונזכרת ביום בו קיבלה את ההחלטה: "זה היה באחד הבקרים בהם הייתי שבורה לחלוטין. התגעגעתי כל כך לתינוק הקטן, בן השנה, שהשארתי בבית, דאגתי והרגשתי לא טוב, וכשבעלי בא לבקר אותי פרצתי בבכי היסטרי ושיתפתי אותו בקושי הגדול. בעלי הגיב: 'את יודעת מה את צריכה לעשות', ורמז בכך למה שאכן ידעתי – אני צריכה להתחיל לכסות את הראש".

זו החלטה מאוד לא פשוטה למי שקודם לכן לא הקפידה על כך.

"נכון, עד אז הייתי מכסה את הראש רק בימי שישי ושבתות, וגם אז זה היה לי קשה מאוד. המקרה שלי אינו רגיל, כי השיער שלי מיוחד במינו ומאז שאני זוכרת את עצמי הוא כמו החותמת שלי – שיער בלונדיני מתולתל וארוך, שמעולם לא הייתי צריכה להשקיע בו, כי הוא היה נראה מושקע באופן טבעי. זו הייתה הקבלה הכי קשה עבורי בעולם, אבל ידעתי שאני מוכנה ללכת הכי רחוק שאפשר, העיקר שהבנות שלי ישרדו".

שרית מציינת כי באותו יום בו היא קיבלה על עצמה את הקבלה, היא החלה לכסות את הראש, ומאז הכיסוי לא ירד. "פחות משבוע לאחר מכן", היא מוסיפה בהתרגשות, "שלחו אותי לבדיקת אולטרסאונד רגילה, וכאשר הטכנאית ביקשה לבדוק את מצב התינוקות, היא הודיעה לי שהיא רואה את העובר הראשון היטב, אך לעובר השני 'אין ראש'".

נשמע מבהיל...

"מבהיל וגם מלחיץ", נזכרת שרית, "אבל מהר מאוד הסתבר שזה לא סתם שלא רואים את הראש, אלא אני פשוט כבר בלידה, ומרוב שהן היו קטנות – אפילו לא הרגשתי. בתוך רגע העבירו אותי לחדר לידה, שם חיברו אותי למנות דם, אנטיביוטיקה, מגנזיום וכל מה שצריך.  כמה שעות לאחר מכן, כשאני בשבוע 24, נולדה התינוקת הראשונה, במשקל 500 גרם, וכמה רגעים אחריה נולדה אחותה במשקל 600 גרם".

"הרופא אמר: 'תתפללי'"

"העבירו את הבנות לפגיה", מספרת שרית, "ומאוחר יותר, כשהלכתי לראות אותן – ממש נבהלתי. אמנם בעלי הכין אותי לכך ש'הן קטנות', אבל לא דמיינתי לעצמי עד כמה אפשר להיות קטנות. הן היו ממש בגודל של כף יד, ובפגייה הבהירו לי ש-72 השעות הראשונות הן קריטיות, ויש סיכוי גדול שהתינוקות לא יחזיקו כלל מעמד בשל הפגות הקיצונית. הרופאים אמרו לי: 'תתפללי', ואני באמת חזרתי לחדר, כולי מותשת, מתפללת ומייחלת שיהיה בסדר. הלכתי לישון והתעוררתי בשעה חמש בבוקר, כשאני מתפללת ויודעת בלב: 'אעשה הכל כדי שהילדות האלו יחיו, ואף יהיו בריאות ושלמות, ללא שום נכות או פגיעה'.

"בסופו של דבר אכן כך היה", מתרגשת שרית, "עברו עלינו שלושה וחצי חודשים בפגייה, עם תינוקות שאמנם היו קטנות מאוד, אך התפתחו היטב, ובזמן שפגים אחרים שנולדו בשבועות מתקדמים משלהן, עברו ניתוחים וטיפולים, אצלנו ברוך ה' עבר הכל חלק ממש. לבסוף הן השתחררו בגיל שלושה וחצי חודשים, במשקלים של קצת יותר מ-3 קילוגרם, כמו שנולדים תינוקות רגילים, ומאז הן אתנו בבית. נכון ששום דבר לא קל, ובשל הפגות הקיצונית נאמר לנו שעדיף לא להוציא אותן מהבית כלל. בעלי הוא זה שנשאר איתן מידי יום, עד היום, ואני חזרתי לעבוד. במהלך השנה שחלפה היו מידי פעם תקופות קשות, כשהן עברו בדיקות שונות והרופאים שוב ושוב הרפו את ידינו, ובין היתר חששו מאוד מנושא הראייה שלהן וכלל לא היו בטוחים שהן יראו.

"בכל פעם מחדש נדהמתי מהחוזק שהיה לי מול הרופאים, כי גם כשהושמעו לנו דברים קשים, הם פשוט עברו לידי, ולא הקשבתי להם. שוב ושוב אמרתי לרופאים: 'עוד תראו שהן יהיו בסדר, הן יהיו בריאות ושלמות', זה לא רק שהאמנתי שיהיה בסדר, אני פשוט ידעתי שכך זה יהיה. היה ברור לי לחלוטין שאחרי שקיבלתי על עצמי משהו שהיה כל כך גדול עבורי, אחרי ששברתי את הרצון שלי למען ה' יתברך, היה פשוט ברור לי שיהיה בסדר.

"לאחרונה, בשבוע הסמוך לחג הפורים חגגנו את יום ההולדת לתאיר והלל, התאומות המתוקות שלנו", מציינת שרית, "שתיהן ברוך ה' מפותחות ושמחות, ותאיר, זו שנולדה במשקל 500 גרם, אפילו עומדת. ברור לנו שנעשה נס עצום, והנס הזה ממשיך ללוותנו עד היום".