אפרת ברזל: "אחותי, אני יכול לבוא שבת?". אולי במשפחות אחרות זו לא בקשה חריגה

אח שלי הציע לחבר שלו לנסוע איתו יחד לסדנת סופ"ש של בריאות לילדים, ניקוי ממסכים, שקט, אוכל, שינה, תנאים בסדר גמור. תוכן.

"איפה? ספר? אני בא איתך, לוקח את הילדים שלי ובא גם". אחי סיפר לי שהחבר ענה.

לאנשים ערכיים קשה לראות את הילדים שלהם כל היום מול מכשירים. הם מנסים לעשות מגבלות, לפי שעות, לעניין בדברים אחרים את הילדים, לעשות גבולות, לחסום אפשרויות.

אבל המסכים מנצחים.

אני שומעת מאחי שהנושא הפך להיות אישיו חינוכי יסודי. "תרימו כבר את הראש מהמכשירים האלה, יש חיים כאן מסביב", הורים מזכירים.

כבר דיברנו, שנינו, על איזו מן ילדות זאת, ומה יהיו ההשלכות. דיברנו על הדמויות הרדודות, לאן הולכת האנושות.

כאילו שילדים חרדיים נקיים קומפלט מהנושא. יחידי סגולה זוכים.

אמרתי לבנות שלי איזה יום אחרי הצהריים כשהן באו עם הנכדים, "איזה ילדים מסכנים, איזה דור, כשאתן הייתן קטנות לא היתה לי אופציה של מסך מול הפנים, הייתי כל היום מסתכלת עליכן, ואתן עלי. איך היום ילד צריך להתחנן למבט מהוריו". והן אמרו לי: "אמא, נכון, צודקת".

החבר של אחי, כנראה אחד עם אותן אהבות ילדות של פעם, שאל אותו שוב בהתלהבות, "נו, איפה? איפה? לאן אתה נוסע איתם? אני בא, כמה עולה?".

ואחי המשיך: "זו לינה, כולם באותו חדר, שלוש ארוחות. אין אפשרות להכניס טלפונים בכלל, גם לא למבוגרים".

"נו, איפה? אני בא", המשיך החבר לשאול, ואחי ענה במילה אחת: "בבני ברק".

בעצם ענה בשתיים.

והם צחקו.

זה התחיל מזה שאשתו של אחי נסעה לכמה ימים לחו"ל מטעם העבודה, והילדים נשארו עם אבא.

זה היה הסידור. שבת זכור.

עד כה הכל בסדר.

כבר לפני כמה שבועות אחי שאל אותי אם אפשר שהם יבואו אלינו בשבת של התאריך הזה שאשתו נוסעת.

יכול להיות שבמשפחות רגילות זאת לא בקשה שנשמעת חריגה, "אחותי, אני יכול לבוא לשבת?".

אבל אצלנו?

שאחי? הלא דתי? והמעדיף את הצד השמאלי של המפה? יבוא לשבת? זה סוג של חגיגה, מתיחה, התארגנות, השתדלות. "איך יהיו הילדים 25 שעות בלי מכשירים? מה הם יעשו?".

"ברור שתבואו", אמרתי, יודעת שבפעם האחרונה שהמשפחה שלי הגיעה לשבת היתה זו שמחת תורה של השבעה באוקטובר, והאירוע לא נגמר טוב.

באותה שמחת תורה היו ההורים שלי, אבל לא אחי. ולא הילדים שלו. לא חושבת שהם אי פעם הם היו אצלנו לשבת ביתית רגילה. אולי היו פעם, מזמן, לשבת שבע ברכות, אולי שבת בר מצווה, וגם בזה אני לא בטוחה.

יש משהו חדש באוויר במערכות הקשרים החרדיות-חילוניות. אני חייבת להגיד. אולי זה רק אצלי, ואולי זה בגלל שאני רגישה כזו, ששומעת רחשים חברתיים שניה לפני שהם מגיעים. אולי זה ידוע לכולם, והכל כך מרגישים.

לא יודעת. אפשר לבדוק.

משהו קרה במלחמה הזו, ברגעים הקשים שלה. אין מגזר או אדם שלא זז בו משהו. לאו דווקא לאן שמישהו רצה להזיז אותו.

אני אגיד את זה רק בשם עצמי, זו שעליה לספר ידעתי, אני בטוחה שזה פוגש אחרות גם כן.

חכמה בגויים, תאמין.

שיטות ההבראה השולטות בשנים האחרונות בעולם הטיפול מדברות כולן, כל אחת במילותיה שלה, על הקשבה פנימה, על ייחודיות והלגיטימיות שלה, על היי מי שאת, אל תגררי, שמרי על עצמך, היי קשובה לרחשי לבך. את לא צריכה להתנצל על דעותיך, על המוזרות שבך, על אחרות. יש מקום לכולם. מגוון הוא העולם.

אני מרגישה שלמדתי מזה נהדר.

בעבר, הייתי מרגישה כמה אני צריכה להיות נופת צופים. משווקת יהדות, כל מצווה מסבירה את יופייה, להתנצל על עצם קיומי מקפידה על קלה ועל חמורה, איך אומרים את זה? על עצם היותי ילדה של תורה.

אני תלמידה מעולה. לומדת רק מה שאני רוצה. ולמדתי מהשיטות הנהדרות להפסיק להתנצל על היותי כזאת.

ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. זה מין רגע כזה שאת כל כך את, בפשוט שלך, גם אם הוא קשה עבור אחרים. בפנים ובחוץ יש בך אותם פנים. לא מעיקה, לא משכנעת, לא חופרת.

היתה לנו שבת מושלמת. אח שלי הוא אדם נדיר.

לא עשיתי שום דבר שאינו רגיל. חייתי לי אותי. הילדים של אחי היו מקסימים. שיחקו מחבואים וקובייה הונגרית, עשו חידונים, קסמים. גם אמא שלי היתה, היתה לכולנו חוויה.

נתנו לבן הגדול של אחי, שהתחפש לדונלד טרמפ, חליפה קטנה, הוא ביקש, חליפה של אחד הבנים שלנו, עניבה אדומה, נעלי שבת. הוא בהחלט נראה נשיא. הסתכלתי עליו מהצד, עם הכיפה השחורה מהקטיפה, החולצה הלבנה והחליפה. הוא נראה לי בחור ישיבה. העיניים הטובות שלו. השתמשתי בשני צמצמי העיניים שלי. לרגע הפכתי אותו במחשבות לילד במסלול חיים אחר, כמו ילדים של בעלי תשובה שברגע השתנה להם מסלול הכוכבים. ילד יהודי טהור שהוא, כזה מתוק.

הם הלכו הביתה.

למחרת, אחי השאיר לי את המילים הבאות, מעתיקה במדויק: "אחות יקרה. פשוט כיף איתך/אתכם. קל. בז'בוטינסקי איתמר שאל מתי אפשר שוב. יותר מזה? אוהב ותודה. אחיך".