פרשת ויקהל: מה בין לוחות שנשברים ללוחות שמקיימים?

א. "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, לשיר אותו בכוח, לשיר אותו בכאב. לשמוע חלילים ברוח החופשית – ולהתחיל מבראשית", כך כתבה כלת פרס ישראל לזמר עברי – המשוררת נעמי שמר. לשיר זה יחסית קל, אך לקום לאחר נפילה זה לא פשוט. לקום ולהתאחד אחרי קריסה לאומית, חברתית ורוחנית, זה כבר די מסובך – אבל זו בדיוק ההגדרה לחוסן (Resilience). מושג זה, שהתפתח מתחום ההנדסה ונדד למחוזות הפסיכולוגיה ורפואת החירום, משמש מדד ליכולת של אדם או קהילה לשוב לחיי שגרה אחרי התמודדת עם אסון. הוא בוחן את האלסטיות – את יכולת ההתאוששות המנטלית והחזרה לנורמה לאחר התנסות עם אתגרים קיומיים. דוגמא לכך, המעניקה תקווה לאפשרות האיחוי והתיקון, מתקיימת בפרשת השבוע.

ב. כזכור, בפרשה הקודמת, משה רבנו עלה בחגיגיות, בפעם הראשונה, להר סיני. אך כאשר "בושש משה לרדת מן ההר, ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים... ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו אלה אלוהיך ישראל, אשר העלוך מארץ מצרים... ויקומו לצחק". כאשר משה יורד מהר סיני ורואה "את העגל ומחולות, ויחר אף משה – וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר". נסו לדמיין את הסיטואציה מהפרספקטיבה של משה: 'אחרי כל הניסים במצרים, עשרת המכות, היציאה משעבוד לחירות, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, אני משאיר אותם שתי דקות לבד, וזה מה שאני רואה כאשר אני חוזר'. אך למרות כל תחושות הכאב, הכעס, התסכול והאכזבה, משה – הרועה הנאמן, מניח את כל כובד משקלו על הכף, ומבקש מחילה לעמו. יחד עם הזיכרון הטראומתי והמביש של הריקודים סביב עגל הזהב, משה אוזר עוז, אוסף את השברים ועולה שוב להר סיני. ביום הכיפורים, לאחר ארבעים יום ולילה נוספים, הוא יורד בשנית עם "שני לוחות העדות", ומיד למחרת מקבץ את עם ישראל: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, ויאמר אליהם – אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם".

ג. האפשרות להבין את משמעות הקהלת עדת ישראל, ואת השיבה כמעט לשגרה לאחר אירוע כמו שבירת הלוחות, מחייבת התבוננות חוזרת באותם רגעים. כאשר משה רואה את מעשה העגל, הוא בהחלט מזהה את הכשל הערכי של בני ישראל, אולי אפילו את כפיות הטובה. משה אומנם מנתץ את הלוחות מתוך רגש של כאב, אך אין זה אומר שלא ניתן להניח כי בוצעה כאן מחשבה מקדימה – רציונלית ורגישה. מעבר לביקורתיות הטבעית, משה מבחין במקביל גם באיזה רצון פנימי של בני ישראל, בשאיפה שיראו אותם, שיאשרו את קיומם, שיתאפשר להם למצות את יכולותיהם ולהתחבר באופן מוחשי למשהו גדול יותר מהם. שאיפות מעין אלה, העסיקו את הפסיכואנליטיקאי ממוצא יהודי – היינץ קוהוט. בחדשנותו, ביקש קוהוט – מייסד זרם "פסיכולוגיית העצמי", למקד את הפסיכואנליזה במרחב האמפתי, בשונה ממייסד הפסיכואנליזה – זיגמונד פרויד, אשר בחן לרוב את הדחפים והלא-מודע.

ד. "ההגדרה הטובה ביותר לאמפתיה... היא היכולת לחשוב ולהרגיש את עצמך בתוך חייו הפנימיים של אדם אחר". כך כתב קוהוט בספרו – "כיצד מרפאת האנליזה?". לדבריו: "מראשית החיים אפוא – והסיטואציה האנליטית אינה יוצאת מכלל זה – הצורך הוא בחשיפה לאמפתיה ממותנת ולא בחשיפה לאמפתיה מוחלטת וחובקת-כל. התינוק חרד והאם חווה שמץ מחרדתו של התינוק. היא מרימה אותו ומחזיקה אותו קרוב אליה. כתוצאה מרצף זה מרגיש התינוק כי הבינו והרגיעו אותו בו-זמנית, משום שהאם חוותה כאיתות אמפתי לא את חרדתו המוחלטת של תינוקה אלא רק גרסה מופחתת שלה. אם האמפתיה של האם נשארת ינקותית, כלומר היא נוטה להגיב בפאניקה לחרדת התינוק, כי אז יופעל רצף אירועים הרסני". כאנקדוטה כלל לא שולית, מעניין לגלות כי האלמנט עליו נתן קוהוט את הדגש בחייו המקצועיים – האמפתיה, נחסך ממנו במידה רבה בחייו הביוגרפיים (1981-1913). אביו, שהיה איש דומיננטי, חיוני ופסנתרן מחונן, חזר ממלחמת העולם הראשונה לאחר שהות בשבי, כשהוא שבור ולא מתפקד מבחינה הורית, ולהבדיל – גם לא מבחינה מוסיקלית. אמו של קוהוט, בחרה, בשנותיו הראשונות של בנה כי ילמד עם מורים פרטיים, ובכך גזרה עליו בדידות וניתוק מהחברה. בהמשך, ולאחר שסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת וינה בשנת 1939, נאלץ לברוח מאימת הנאצים: בתחילה לאנגליה, ולבסוף לארה"ב.

ה. היינץ הקטן והמתבגר, כנראה ידע כמה חשובה האמפתיה לטובת התפתחות תקינה של נפש האדם. בתוך כך, או שמא על רקע זה, הוא זיהה בנרקיסיזם, לא רק שלילה פתולוגית, כי אם גם צורך טבעי והכרחי להשתפרות ומימוש עצמי. לדידו, התפתחות חיובית מצריכה את המבט האמפתי של מי שהוא מכנה – "זולתעצמי" (לרוב ההורה). הילד מתגבש באמצעות אותו זולתעצמי, המעניק לו שלושה מרכיבים בסיסיים: ערך עצמי, דמות אידאלית להיתלות בה, ומובנות. במהלך התפתחות הילד, כך לטענת קוהוט, עליו גם לחוות תסכולים אופטימליים – כאלה שאינם טראומתיים, ושאינם מוליכים אותו למצב של פרגמנטציה – שבירה מוחלטת וייאוש טוטאלי. תסכולים שאינם קיצוניים, מאפשרים לילד ללמוד כי ישנם גורמים נוספים חוץ ממנו הראויים להתייחסות. בהתבגרות תקינה, הופך הילד לריאלי ונוטל חלק במשימות המציאות. בשלב מסוים הוא בעצמו יכול למלא את חייו באותם המרכיבים החשובים. ואם נחזור למפגש של משה רבנו עם מעשה חטא העגל, אזי במושגיו של קוהוט, הוא מזהה במובן מסוים, כי עם ישראל ביצע ביחס לעגל הזהב, שלוש העברות זולתעצמי: "העברת מראה"; "העברת האדרה"; ו-"העברת תאומות". שלוש העברות הללו, המקבילות לשלושת המרכיבים הבסיסיים שציינו לעיל, לא התקיימו לכאורה באירוע המכונן של הלוחות הראשונים, ויתרה מכך – במשה המנהיג. הלוחות הראשונים, בדומה למעשה הבריאה הראשוני, היו גבוהים מדי, מופשטים ואידאליים בצורה שאינה מאפשרת את קיומם מצד הנבראים. גם משה, מתוקף תפקידו התובעני ומעלתו, היה מרוחק, נבדל ובלתי מושג. לא זו אף זו, ברגע הקריטי הפער התעצם: שעה שמשה עולה לעליונים בהר סיני, הוא מותיר את עמו לבד, במדבר הארצי והשומם. ואם לא די בכך, הרי שהוא בושש לשוב – מה שיצר אצל העם, וגם אם בטעות, חרדה גדולה ותחושת נטישה ממשית. לכן, ניתן לומר, אם נשתמש בתיאוריה של קוהוט, "הועברו" אותם שלושה צרכים בסיסיים אל עגל הזהב: העגל שיקף להם ערך עצמי מוחשי, הוא שימש עבורם דמות מאדירה המעניקה תחושת ביטחון, והוא העניק להם משמעות ומובנות לחייהם. או מכיוון אחר, וכפי שכותב רבי יהודה הלוי בספר "הכוזרי": בני ישראל ביקשו משהו מוחשי ונגיש לתלות בו את רגשותיהם הדתיים, "שיהיה מונח להם להקביל אליו, כשיספרו נפלאות אלוהיהם... והם עשו צורה... מפני שהיו עושים כל האומות צורות לעבוד אותן".

ו. "ויהי כאשר קרב אל המחנה". ככל שמשה חוזר, מבחינה פיזית ונפשית, ומתקרב אל עמו ואל המציאות האקזיסטנציאלית, הוא מבין כי האידאלים שהלוחות הראשונים מייצגים – הראויים מצד עצמם, אינם הולמים את המציאות הפסיכולוגית והמוסרית של מי שאמור לשאת אותם ולפעול על פיהם. הוא מפנים שהמפגש יוביל בהכרח לשבירה של מי מהצדדים. לכן משה, בצעד הומאני יוצא מן הכלל, ומתוך ראיה פסיכולוגית-רוחנית עמוקה, נוקט שתי פעולות קרדינליות לתיקון. הראשונה, הוא בוחר להקדים תרופה למכה, ולשבור דווקא את האידאלים הכמעט בלתי אפשריים לביצוע – ובכך הוא בוחר לקיים את האדם ואת האנושות. על פעולה זו, נאמר בגמרא: "אמר לו הקב"ה למשה – יישר כוח ששיברת". ולעניין זה הדגיש הרבי מלובאוויטש: "מפשטות הלשון 'יישר כוחך ששברת' משמע שהאישור והשבח אינם על התוצאה שהסתעפה מכך בעניין אחר, אלא על שבירת הלוחות גופא... ושמע מינה שהייתה שבירתן חביבה לפניו, דאי לא, לא היה מצווה להניחן ולקיימן בארון, שאין קטגור במקום סנגור".

ז. אך כאמור, משה אינו רק שובר את הלוחות הראשונים ופוסל בנגטיביות את הגישה הבלתי-מושגת והנשגבת שהם מייצגים. הוא גם מציב אלטרנטיבה פרגמטית, ופוסל-חוצב בעצמו, מעשה אדם – "שני לוחות אבנים כראשונים". החוסן המנהיגותי שמקרין משה, מתבטא בתיקון בר-קיימא, המבוסס על ההבנה בדבר השינוי והאדפטציה הנדרשים על מנת להתאים את הלוחות השניים למציאות הנפשית של הצד המקבל – ליכולותיו, לכישרונותיו, ובמובן לא מבוטל – למאווייו. מעבר לחיזוק המוטיבציה לקיום החוקים והכללים לאור העובדה שיש לאדם באופן רעיוני חלק אוטונומי בתהליך יצירתם – כפי שעמד על כך גם הפילוסוף עמנואל קאנט בספרו "הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות", הרי שיש כאן מענה פסיכולוגי אמיתי ומיטיב לצרכים היסודיים ולכשלים שהובילו לחטא העגל.

ח. כחלק מהשינוי התפיסתי שמנהיג משה, וכהמשך ישיר לחוסן שהוא מבקש להנחיל בעם, הוא מציע שיקום מותאם ומאחד: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". משה מחבר את כל קצוות העם. "ויקהל", מפרש רש"י: "לשון הפעיל". הוא מניע לפעולה מגבשת, לעשייה משותפת, יצירתית ופוזיטיבית, המביאה לידי מימוש את הצרכים הנפשיים של העם, וזאת – בתצורת בניית המשכן. העיסוק במשכן ובכליו, אומנם מוצג בפרשות הקודמות לחטא העגל, אך מבחינה כרונולוגית, כפי שמבאר רש"י ופרשנים נוספים: "מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן". רוצה לומר, המשכן הוא תוצאה של חטא העגל, או בניסוח אחר: המסקנה הרוחנית והפסיכולוגית של אירוע זה.

ט. נדבך נוסף של השינוי שמסמלת פרשת ויקהל, מצוי בסדר הפעולות. בפרשות הקודמות, בהם הצטוו בני ישראל על התרומה למשכן ולכליו, הציווי ניתן בשאיפתו האידאלית ובתפיסה של "לוחות ראשונים": קודם נצטוו על עשיית כלי המשכן, ורק לבסוף על מבנה המשכן. לעומת זאת, בפרשת ויקהל, בעולם המעשה שלאחר השבירה ולאחר קבלת הלוחות השניים, מתחילים דווקא מהקונסטרוקציה, מהפרקטיקה, מהחיצוניות – מהמשכן, ולאט לאט נכנסים פנימה – אל יצירת הכלים, אל הקודש והגבוה. אך יחד עם גילוי ההבנה לצרכי העם ולהכרחיות הנגשת הלוחות אל מצבו של המקבל, משה, עוד בטרם העיסוק במשכן, מציב לעם ישראל גבולות: הוא קובע כי השבת קודמת למשכן. השבת – "ארמון בזמן", כפי שכינה אותה הרב והפילוסוף אברהם יהושע השל, מזכירה לעם ישראל דווקא את אותה נקודה רוחנית גבוהה, אידאית, הקודמת לכל המאוויים – קודמת לבניית המשכן. וכלשון רש"י: "הקדים להם אזהרת שבת לציווי המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת".

י. ואכן, כפי שמעניקים תפקיד ביצועי לתלמיד הבעייתי בכיתה, ובכך נותנים לו מקום להאיר מיכולותיו לטובה, כך משימת בניית המשכן, מאחדת את השברים ומעצימה את היכולות של בני ישראל. "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו, וכל אשר נדבה רוחו... כל נדיב לב... וכל אישה חכמת לב... ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו בני ישראל למלאכת עבודת הקודש לעשות אותה, והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר. ויבואו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקודש, איש איש ממלאכתו אשר המה עושים. ויאמרו אל משה לאמור – מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר ציווה ה' לעשות אותה". הציווי לבנות את המשכן, המבטא את הצרכים הרוחניים-נפשיים של בני ישראל, מתקבל באהבה וברצון. בני ישראל, אשר הרגישו לא שייכים בלוחות הראשונים, מקבלים כעת מקום משמעותי לפעול ולגלות את יכולותיהם. לכן, כדברי אור החיים הקדוש, כולם פעלו להצלחת המשימה: "שיצאו כולם כאחד, בזריזות להביא ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו". הם זכו, במושגיו של קוהוט, במבט אמפתי ובונה. החוסן המנהיגותי של משה והבנתו את נפשם – "כבקרת רועה עדרו", יחד עם הצבת הגדרות והתסכול האופטימלי, אפשרו להם, לקום מחדש. בסובלימציה עוצמתית, הם הפכו את הזהב – אשר סימל את החטא והכישלון, לחלק אינטגרלי וחיובי מהמשכן, לסמל של ניצחון. וכדברי הרב קוק, המתכתבים עם נבואת ישעיהו: "יודעים אנו שכל הכעור והמזיק הולך הוא ונמחה, וכל היפה והמועיל הולך ומתעלה. 'גם אלה תשכחנה' – זה מעשה העגל. 'ואנכי לא אשכחך' – זה מעשה סיני".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.