פרשת ויקהל: מה אתה רוצה? מה אתה חושב?

נדבר קצת על רצון.

בפרשיות תרומה ותצווה, שאותן קראנו בשבועות שעברו, התורה מפרטת את ציווי האלוקים למשה על המשכן וכליו. לעומת זאת, בפרשיות ויקהל ופקודי (אשר על פי רוב מחוברות ביניהם) מתוארת עבודת ההקמה בפועל. וכך כותבת התורה: "וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה, וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת השם לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" (שמות ל"ה, כ'-כ"א).

משה מסיים לצוות את בני ישראל על הקמת המשכן, והתורה מציינת שמייד וללא כל שהות התגייסו בני ישראל למשימה.

עבודת בניית המשכן על כל פרטיו דרשה מיומנויות מיוחדות וחכמה רבה. עבודה בעץ, מתכת, זהב וכסף, בדים ועורות, נגרות, פיסול, טויה ותפירה, צורפות וחריטה. הכול צריך להיות בדיוק מושלם, בעדינות רבה עם שימת לב לפרטים הקטנים ביותר. לא לחינם התורה מכנה את העוסקים במלאכת המשכן "חכמי לב" ובעלי מחשבה, רק בעלי חכמה וחשיבה יכלו להתעסק במלאכות עדינות אלו. התורה מציינת זאת שוב ושוב "מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג, עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת" (שמות ל"ה, ל"ה). "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה" (שמות ל"א, ד'-ה').

וכאן מגיעה שאלה גדולה.

מהיכן היו בקרב בני ישראל אנשים בעלי אומנויות? במשך מאות שנים הם היו עם של עבדים, עוסקים בבניה, בטיט ובלבנים, בסחיבה ובמלאכות כפיים המצריכות עמל רב. וכאן משה מבקש אנשים שיעסקו במלאכת אומנות עדינה ומורכבת - במלאכת מחשבת. מהיכן היו להם אנשים בעלי מוטוריקה עדינה כזו? נדמיין לעצמנו אדם שהתעסק רוב חייו בקידוחי אדמה וסלעים, האם בסוף ימיו יוכל להתעסק בצורפות או ברקמת משי?

איך יתכן שאנשים מבני ישראל הסכימו לקחת על עצמם משימה שלכאורה אין להם בה שום מושג?

שתי מילים בפסוק נותנות את התשובה – "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ". נשיאות לב היא המפתח להצלחה. וכך כותב הרמב"ן בביאורו לתורה על פסוק זה: "וטעם אשר נשאו לבו –  כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה לבו בדרכי השם לבוא לפני משה לומר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר". נרחיב בדבריו.

בדרך כלל כשמציגים בפני אדם משימה כבדה שמעולם לא התנסה בה, הוא מרים ידיו ואומר לעצמו – אין לי סיכוי לעמוד בזה, זה לא בשבילי. התורה מלמדת אותנו שלא זו הדרך. אל לו לאדם להרים ידיו בייאוש, ההיפך, עליו להיות "נשיא לב". הנה, מתוך בני ישראל היו כאלו שנשאם ליבם והם באו למשה בעוז ובביטחון ואמרו - אנחנו נעשה את כל אשר אדוני דובר! לא היה בהם פחד ולא חשש שמא לא יוכלו לעמוד במשימה, אלא  גבה ליבם בדרכי השם. הם ידעו שאין גבול ואין תכלית למה שיש בכוחו של אדם לעשות. עצם הביטחון של האדם שהוא יכול ומסוגל, מוביל אותו אל ההצלחה.

כדי להעמיק יותר בעניין זה, אשתף רעיון ששמעתי מהרב אברהם קרשנבוים שליט"א.

ה"אבן עזרא" על הדיבר האחרון בעשרת הדברות – "לא תחמוד", כותב דברים חשובים: "לא תחמוד. אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?"

לכאורה, אדם יכול לשלוט על אבריו, כך שניתן לצוות אותו על מעשים ופעולות כדוגמת לא תנאף, לא תגנוב, לא תרצח ועוד, אולם איך אפשר לצוות "לא תחמוד", הרי לכאורה אדם לא שולט על זה?

ה"אבן עזרא" עונה: "ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה ("דעת נכונה" הכוונה לאיש נורמלי מן השורה) והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה. כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאווה שיהיו לו כנפים לעוף השמים. ולא יתכן להיות כאשר אין אדם מתאווה לשכב עם אמו אף על פי שהיא יפה. כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע כי אישה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו. רק כאשר חלק לו השם. ואמר קהלת ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו.

ואמרו חכמים, בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא. ובעבור זה המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואמר, שיידע שאשת רעהו אסרה השם לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל ליבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו. כי ידע שהשם לא רצה לתת לו. לא יוכל לקחתו בכוחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו. על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו". מילים מדהימות.

אדם לא מקנא בארמון המלוכה של מלך סעודי או בבית הלבן של נשיא ארצות הברית. אדם כן מקנא וחומד את הבית של חבר שלו. אנחנו מקנאים וחומדים דברים ומושגים שנמצאים בתוך העולם שלנו. אדם לא מקנא במשהו שמחוץ לתחום שלו, וכפי שכותב ה"אבן עזרא" – אף אחד לא חומד את הכנפיים של הציפור.

זהו יסוד גדול בפסיכולוגיה – בלתי אפשרי לחמוד משהו שלא שייך אליך.

אדם צריך לדעת, שאישה שהיא לא שלו או ממון שהוא לא שלו זה לא יכול להיות שלו כי השם לא הועיד לו את זה. אם היינו יודעים שמה שלא שלנו לא יכול להיות שלנו כי השם לא הועיד לנו את זה וזה מופקע מאיתנו, לא היינו חומדים.

ישנה אמרה מפורסמת (שאין לה מקור ברור בחז"ל) "אין דבר העומד בפני הרצון". מה הפירוש? אם נרצה לעוף נוכל לעוף? וודאי שלא. לפי ה"אבן עזרא" זה מובן. "אין דבר העומד בפני הרצון" הכוונה, שאם אתה רוצה, אבל באמת רוצה, סימן שאתה יכול. אם לא היית יכול, לא היית רוצה. עצם העובדה שאתה רוצה, זה סימן שזה בתחום היכולת שלך, כי אדם לא חומד ורוצה דבר שהוא מופקע ממנו.

נשוב לפרשת השבוע.

ברגע שמישהו נשא לבו אותו, זה אומר שלשם הוא שייך. ברגע שהוא שייך לשם, למרות שהוא הורגל בעבודות טיט ולבנים, הוא יצליח לעשות מלאכת מחשבת של המשכן. כי אין דבר העומד בפני הרצון. הם רצו לעבוד בעבודות המשכן וזה סימן שתמיד הם היו שייכים לשם. הידיים שלהם אולי היו מחוספסות מעבודות מצרים של טיט ולבנים, אולם הראש שלהם תמיד היה מונח בעבודות המשכן. התורה קוראת לעוסקי המלאכה "חושבי מחשבות". המחשבות שלהם היו שם, בענייני המשכן, ואז – ברגע שעל זה הם חושבים, זה סימן שלשם הם שייכים.

מה אנחנו רוצים? מה אנחנו חושבים?