שנאת היהודים באירופה: כך קרסה תקוות האמנציפציה מול גל האנטישמיות

חייהם של היהודים בארצות המוסלמיות היו נוחים יחסית מול אלה של היהודים באירופה. בניגוד לאירופה, שבה ליהודים לא היה מנוח מפוגרומים ומגירושים, היהודים בארצות האסלאם חיו במעין סטטוס קוו שבו היהודים משלמים ג'יזיה, מרכינים את ראשם אל מול האיסלאם, ואף אחד לא מכריח אותם להתאסלם או למות, להתאסלם או לעזוב את העיר. כל זה השתנה פתאום בעת החדשה.

החל מהמאה ה-18, רוח חדשה החלה לנשב באירופה: רוח "הנאורות", שהחלה לבחון מחדש את כל סדרי ה"עולם הישן", במטרה לייצור "עולם חדש", נאור ומתקדם. כחלק מהרעיונות החדשים הללו, החלו לבחון מחדש את יחס החברה אל היהדות. לאחר שבמשך שנים היהודים לא נחשבו לאזרחים וסבלו מהגבלות וגזירות רבות, הוצעה ליהודים "אמנציפציה", אזרחות שווה לכל דבר, ומעמד זהה לבני ארצם. לראשונה יכלו היהודים החיים בצרפת להיחשב "צרפתים", וליהודים בגרמניה – "גרמנים". יהודים רבים ראו באמנציפציה את הגאולה. מעתה לא צריך לחכות למשיח שיגאל אותנו מהגלות, כי מהיום אנחנו "צרפתים בצרפת". המחשבה הייתה כי אם רק יפסיקו היהודים את מנהגיהם המשונים, יאכלו את מאכלי הגויים וידברו בשפתם, יוכלו להשתלב בלאום הצרפתי כצרפתים לכל דבר ועניין. רעיונות מעיין אלה הובעו לא רק על ידי יהודים, אלא גם על ידי הגויים. אחד מהמחזאים הגרמנים הדגולים, לסינג, כתב מחזה בשם "נתן החכם": יהודי בשם נתן, שכאשר הוא מקבל על עצמו את עקרונות הנאורות, ומתנהג במוסריות ובתרבותיות – הרי הוא שווה לגרמני. המסר שקיבלו היהודים היה שכאשר היהודים יתנהגו כיאות – לא תהיה עוד אנטישמיות, ייגמרו הרדיפות, והיהודים יגיעו למנוחה ולנחלה כצרפתים או כגרמנים.

במשך זמן מה נראה היה שהאמנציפציה עובדת. היהודים התברגו היטב בתרבות האירופאית, וכבשו להם עמדות מפתח במערב אירופה. הם התברגו גם בפוליטיקה. ליהודים הייתה משיכה עצומה לפוליטיקה, ואירופה התמלאה בפוליטיקאים יהודים. בבריטניה כיהן אחד מראשי הממשלה הדגולים בהיסטוריה של האימפריה, בנג'מין דיז'ראלי – יהודי מומר. באיטליה כיהנו שלושה ראשי ממשלה יהודים – אלסנדרו פוטיס, סידני סונינו ולואיג'י לוצאטי. היהודים כבשו את הכלכלה העולמית, את המוזיקה הגרמנית, את השירה הגרמנית – אבל זה לא עזר. בגרמניה היהודים היו יותר גרמנים מהגרמנים, בצרפת יותר צרפתים מצרפתים – אבל לשווא. האנטישמיות לא נעלמה – היא פשוט החליפה טענות. אם בעבר היהודים נשנאו על רקע דתם, על היותם מלווים בריבית רוצחי ישו, היום היהודים נרדפים על דמם, היום הם מלווים בריבית, בוגדים, גזע טפיל ונאלח המזהם את התרבות האירופית הנאורה. בחסות חופש הביטוי התמלאו העיתונים במאמרים אנטישמיים, קריקטורות מרושעות ושנאה וארס ליהודים.

התופעה הזאת יצרה את "השאלה היהודית". איך ייתכן שהיהודים נשארים יהודים גם בעיני עצמם וגם בעיני שכניהם, אף על פי שאין שום הבדל ביניהם? הם יכולים לדבר גרמנית וצרפתית ברהיטות, לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הנוצרים ולאוניברסיטאות, להתנהג כגויים גמורים ולהתערות היטב בתרבות האירופית – אבל עדיין יישארו יהודים, ולא יצליחו להשיל את "הקללה" שלהם, היותם יהודים. כתגובה לשאלה היהודית ענו גם הגויים, ואחריהם היהודים המתבוללים שחיפשו נואשות להיטמע בתרבות האירופית, שהיהודים לא תיקנו את עצמם מספיק. היהודים המתבוללים ניסו לתקן את עצמם ללא הרף, אבל ללא הועיל. האנטישמיות התפשטה, והאירופאים החלו להאמין שהיהודים הם גזע בעייתי, כזה שאסור לו להשתלב בתרבות האירופית, גזע מסוכן שצריך צעדים תקיפים בשביל להגבילו מלגרום נזק לעמים שהוא חי בתוכם.

היהודים באירופה החלו לחוש זרים יותר ויותר. נראה שלא משנה כמה נאמנים יהיו למדינות המארחות, כמה ינסו לתקן את עצמם, עדיין ייחשבו לזרים ונוכרים. בשנת 1894 התפוצצה פרשיית ריגול בצרפת: נתפס מכתב ששלח קצין צרפתי לשגרירות הגרמנית, שממנו הוכח כי יש מרגל גרמני במטה הכללי הצרפתי. הצרפתים המבוהלים הפילו מייד את האשמה על היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי, אלפרד דרייפוס, על סמך ראיות קלושות ביותר. נטען כי אף על פי שכתב היד של דרייפוס שונה מהמכתב המפליל, דרייפוס זייף את המכתב כדי לחפות על עצמו במקרה שייתפס. העיתונות הצרפתית חגגה, ומאמרים אנטישמיים קראו לנקוט יד חזקה ותקיפה כנגד היהודים "הבוגדים".

על דרייפוס נגזרה גלות, וטקס השפלה שכלל את שלילת דרגותיו הצבאיות. במהלך הטקס המשפיל קרעו מבגדיו את דרגותיו, שברו את חרבו והשפילו אותו אל מול ההמון הצרפתי שבא לראות את היהודי הבוגד. את הטקס ליווה ההמון בקריאות "יהודי בוגד" ו"מות ליהודים".

פרשיית דרייפוס היוותה מאורע חשוב ביחס להשקפת היהודים על האמנציפציה. התפיסה שלפיה אין תשובה לאנטישמיות באירופה החלה להתרחב ולקנות שביתה בלבות היהודים.