"ישבנו לצידו עשרה ימים, בתהליך של מוות מוחי איטי"

"מגיל צעיר ישי אהב לעזור, זה פשוט היה התחביב שלו", טובי גרינבאום, אמו של סמל ישי גרינבאום שנפל בתחילת השנה בקרב בלבנון, מספרת על בנה בגעגועים.

"ישי, כבר כנער צעיר, התנדב בארגונים שונים כמו 'קו לחיים' - ארגון הדואג לילדים עם צרכים מיוחדים, ותמיד פקח עין והתבונן על אלו שסביבו, כשהוא מחפש את מי שזקוק לעזרה, ואת מי שאחרים אולי לא יביטו עליו כלל, אבל הוא יראה אותו.

"במשך חייו עבר ישי מסלול מאוד רגיל ושגרתי", מוסיפה אמו, "הוא למד במוסדות בקריית ארבע, המשיך לישיבה באלון מורה, אחר כך עבר לישיבת רמת גן אצל הרב יהושע שפירא, ואז התגייס לצה"ל במסגרת ההסדר, כך שהוא עשה את שירותו הצבאי בגיל מבוגר מעט מן הרגיל. הוא המשיך והתקדם לקורס מ"כים ואף התמחה בנשק הנקרא 'נגב', בו הוא גם העביר התמחות לחיילים טירונים. אבל הדבר המיוחד הוא שגם בצבא, כשהוא הפך לסמל, אנשים שפגשו אותנו סיפרו שהוא לא ויתר עליהם ותמיד ראה מעבר לראייה השטחית והחיצונית. כך למשל סיפר לנו קצין על כך שכאשר הוא התגייס היה ישי המפקד שלו, הוריו עברו גירושין והוא היה שבור ורצה לעזוב את הצבא. 'אבל ישי לא ויתר עליי ותמך בי כל הזמן', הוא סיפר, 'הוא זה שהציל את חיי'. את הסיפורים האלו המשכנו לשמוע לאורך כל הצבא, עד שנפצע קשה ונהרג, כי כפי שציינתי – הוא תמיד אהב לעזור, רצה שלכולם יהיה טוב, ופשוט ראה את צרכיו של כל אחד ואחד".

סמל ישי גרינבאום הי"ד

לטפל במקרים הקשים ביותר

כלל לא מפליא שטובי מספרת כי לאחר שסיים ישי את הצבא הוא בחר ללמוד דווקא עבודה סוציאלית. באותה תקופה הוא גם נשא לאישה את אשתו הדס, וכאשר קיבל עבודה כעובד סוציאלי קליני בעיריית לוד, הם עברו להתגורר שם, כשהם מצטרפים לקהילה הדתית שהוקמה במקום.

"במשך כל השנים בחר ישי לעבוד בתחום הקשה ביותר – אלימות במשפחה", מספרת אמו, "הוא הנחה קבוצות שונות ובשנתיים האחרונות ניהל את המחלקה לאלימות במשפחה, כשהוא אחראי על הטיפול בנשים, בילדים וגם בגברים. מוזעק למקרי חירום קשים, ואף עובד שישה ימים מלאים בשבוע עם כוננות גם בשבתות.

"באותה תקופה נולדו להם ארבעת ילדיהם – שקד הגדולה שכיום בת תשע, יעלה בת שש, אלומה בת ארבע, וזוהר הקטן שכמעט לא זכה להכיר את ישי, שכן הוא היה בן חמישה חודשים כשנהרג".

ישי, לדבריה של טובי, גויס מיד עם פרוץ המלחמה ושירת במשך כל התקופה בגזרה הצפונית. "הוא גויס כסמל מחלקה", היא מסבירה,  "אך יחד עם התפקיד המלחמתי מצא את עצמו כעובד סוציאלי, כשהוא דואג לנפש של החיילים - משימה לא פשוטה. בנוסף, הוא היה חזק מאוד מהבחינה התורנית, והחיילים שלו הסתכלו עליו כרב מחלקה. הוא זה שהדליק את נרות חנוכה, הקפיד על קלה כחמורה בכל הנוגע לשמירת שבת, וכולם ידעו שאפשר לסמוך עליו. כך יצא שהוא שימש בו זמנית בכמה כובעים, אך לא דיבר על כך ולא אהב לעשות עניין מכל מה שהוא מבצע. תמיד לקח על עצמו בשמחה תפקידים, וביצע אותם בזרימה ובטבעיות.

"זה בא לביטוי גם בקהילה בלוד, כך למשל כשישי שם לב לכך שילדים משתעממים בבית הכנסת בשבת, הוא עשה להם 'תפילת ילדים' אחרי התפילה, כשהוא לוקח איתו בובה לבית הכנסת, מספר להם באמצעותה פרשת שבוע, והכל בטבעיות, כשהוא מסרב לשמוע תודה, כי 'מה כבר עשיתי?'

"גם אני עובדת סוציאלית במקצועי כבר 35 שנה", מוסיפה טובי, "ויכולה להעיד מקרוב שישי לקח על עצמו את הטיפול במקרים הקשים ביותר, ובין היתר פתח קליניקה לילדים שפוגעים בילדים. קשה ומכעיס לעבוד עם הילדים האלו, אך ישי האמין שתמיד ניתן לשקם, וגם הבין את הדבר העמוק שמסתתר מאחורי זה, כי ילדים שפוגעים הם כאלו שנפגעו גם כן בהיותם קטנים.

"ישי פעל תמיד כדי לעשות שינויים מבפנים, ובין היתר כתב פרוטוקולים לנשים שיוצאות למקלטים בהם הוא ממליץ להן איך להסתדר ולהתארגן. הוא גם היה מארגן להן חבילות שיעזרו להן במקרים שהן מפונות למקלטים באופן פתאומי, והגדיל ראש כשהוא חושב על דברים שהם הרבה מעבר לתפקידו".

גם סמל, גם עו"ס

טובי מספרת כי ישי היה אבא מסור לבנותיו, ואף מדגישה דווקא את הבנות, כי מאז שזוהר הקטן נולד הוא כמעט לא היה בבית, וכשנהרג במלחמה היה זוהר בן חמישה חודשים בלבד. "אבל בשביל הבנות שלו הוא היה האבא הכי מסור שיש", היא נזכרת, "כשהוא מפנה את עצמו מכל עיסוקיו כדי להיות איתן, לצאת איתן לטיולים ולעשות איתן 'שטוזים', כפי שהוא היה קורא לזה".

ומה עבר עליו במלחמה, כשהיה במילואים?

"חודשי המילואים של ישי היו קשים ומאתגרים מאוד", מספרת אמו, "למעשה, כבר מתחילת המלחמה הוא היה בגזרת הצפון, כשהוא וחייליו ישנים בחורשות וביערות, כשהם מסווים את עצמם. חיילים במצבים כאלו זקוקים להרבה שיחות מוטיבציה, וישי דאג לכך בלי הפסקה. כך למשל סיפרו לי חבריו שבאחד הימים הקרים ביותר הוא הודיע להם: 'השבת הזו אנחנו מכינים חמין'. זה לא היה פשוט, כי לצורך הכנת חמין הם נזקקו לבלון גז שהיה עלול לחשוף אותם, אבל הוא השיג את האישורים הנדרשים והכין את החמין, כשהוא מבהיר למפקדיו: 'החיילים צריכים את עונג השבת שלהם'.

"כפי שציינתי, גם מבחינה נפשית הוא ליווה אותם כל הזמן, ולאחר שהתרחש מקרה בו נפל פצמ"ר ממש סמוך אליהם, הוא זיהה שחלקם פגועי טראומה, והתיישב איתם במעגל כשהוא נותן להם את העזרה הנפשית הנדרשת, על ידי שיח פלוגתי בריא ומכונן.

"אבל הדבר המעניין ביותר הוא שבתוך המילואים הוא המשיך לחשוב גם על העבודה, ואף היה מתכתב במיילים עם עובדות המשרד, נותן מענה לשאלות ופותר בעיות. אחת מהעובדות סיפרה לנו בשבעה: 'יומיים לפני שנפצע הוא פתר בעיה של מקלט לאישה במצוקה קשה שנזקקה לכך".

מתי פגשתם את ישי בפעם האחרונה?

"בראש השנה האחרון התארחנו אצל בתנו ברמת הגולן, ובערב החג ישי התקשר אליה וסיפר שיש להם תרגיל בסמיכות ליישוב שבו היא מתגוררת. היא מיד הודיעה לו: 'תתקשר אליי כשאתם באזור ואצא אליכם עם סיר מרק'. שיחת הטלפון הזו הגיעה חצי שעה לפני החג, ובתי יצאה אל עבר החיילים, כשברגע האחרון בעלי מצטרף אליה. הם פגשו שם את ישי, וסיפרו שכמו תמיד, הוא לא לקח לעצמו מרק וחיכה שכל החיילים ייקחו ורק כשווידא שיש לכולם, לקח גם לעצמו. בעלי זכה לשבת איתו על כוס מרק, וזוהי התמונה האחרונה שלהם. בשבת היה ישי עם החיילים במקלט בקריית שמונה, וכששוחחתי איתו במוצאי ראש השנה, הוא התבטא לראשונה מתחילת המלחמה ש'קשה לו מאוד', וזה לא היה אופייני לו כלל, כי אף פעם הוא לא התלונן.

"ביום שני באותו שבוע הם נכנסו ללבנון, וברביעי הוא נפצע קשה, אך הצליחו לייצב את מצבו והוא פונה בהליקופטר צבאי מהשטח לרמב"ם. הוא היה מחוסר הכרה, ואנחנו ישבנו לצידו במשך עשרה ימים, כשאנו מתוודעים לכך שעיקר הפגיעה הוא במוח שנפגע מרסיסים, וככל הנראה מתרחש מוות מוחי איטי. בערב שבת חול המועד סוכות נפרדנו ממנו לעולמים, ומכיוון שלפני שנכנס לצבא חתם ישי על כרטיס אדי, הוא תרם חמישה איברים, וזכה להיות שליח להצלת חיים".

להמשיך את הטוב

איך נראים החיים שאחרי ללא ישי? איך מצליחים להמשיך הלאה?

"אנחנו משתדלים לחיות ולעשות כמה שיותר טוב לזכרו, מתוך הבנה שזו ההמשכיות הכי מדויקת שלו", מסבירה טובי. "כך למשל הוא חגג בשבוע שעבר יום הולדת ושקלנו איך לציין זאת. לבסוף החלטנו ללכת לדירות של אנשים עם צרכים מיוחדים ולחגוג איתם את האירוע, כשאנו משמחים אותם. הבאנו נגן מיוחד, בחורי ישיבה שירקדו, כובעים וחטיפים וקיימנו שם מסיבת פורים שהיא גם יום הולדת. אחד הנערים אמר לבסוף: 'בשנה הבאה יבוא המשיח וישי שוב יהיה אתנו', ואז ידעתי שדווקא הוא, למרות המוגבלות שלו, הבין את מה שהרבה אנשים רגילים סביבנו לא תמיד מבינים – אנחנו יכולים לשמוח ולחגוג יום הולדת אפילו שישי לא אתנו, כי עצם זה שאנחנו עושים טוב למישהו אחר ורם לנו להרגיש שההמשכיות שלו כאן אתנו, אנחנו ממשיכים להפיץ את האור, כמו שהוא עשה".

ומה היית רוצה שכולנו ניקח לחיים מישי?

"ללמוד לראות את האנשים השקופים ולחשוב איך לשמח אותם", היא משיבה מיד. "ישי היה אומר שלום מידי בוקר לשומר בכניסה וגם לעובדת הניקיון, הוא היה מביא גם להם משלוח מנות, וכשביקר במסעדה זכר להודות למלצר ואם התאפשר גם הציץ למטבח כדי להודות לטבח. הוא תמיד ראה את האנשים שכולנו פחות רואים וידע לייקר אותם.

"אחת הנשים שהגיעו לנחם אותנו סיפרה לנו שהיא התנדבה עם ישי ב'קו לחיים' כבת שירות, ובשלב מסוים היא הודתה באוזניו שקשה לה לעבוד עם הילדים המוגבלים. ישי המליץ לה: 'תסתכלי על הנשמה שלהם, יש להם נשמה טהורה, וכך תוכלי להתחבר אליהם'. זה בדיוק מה שכולנו צריכים ללמוד – להסתכל על הפנימיות ולא על החיצוניות של אלו שסביבנו, גם אם הם לא ברמה שלנו או נראים אחרת.  הלוואי שנזכה".