נמאס לכם מהביקורת העצמית? תתחילו לעשות את הדבר הפשוט הזה

רוב הזמן, אנחנו חיים את חיינו כשהמבט שלנו מופנה כלפי חוץ. אנחנו שמים לב למה שאחרים חושבים עלינו, למה מצופה מאיתנו, ואיך אנחנו נראים בעיני הסביבה. אנחנו משתדלים להתאים את עצמנו, להיות "בסדר", לזכות באהדה ובאישור חיצוני. אבל בתוך המרוץ הזה, בין הציפיות, הלחצים והמשימות – אנחנו שוכחים לשאול את השאלה הפשוטה והמהותית: איך אנחנו רואים את עצמנו?

האם אנחנו מביטים בעצמנו בעיניים של קבלה, חמלה ואהבה – או דרך ביקורת, השוואה וחוסר שביעות רצון? האם אנחנו יודעים להעריך את עצמנו כמו שאנחנו – עם היתרונות והחסרונות, או שרק כשאנחנו עומדים בסטנדרטים מסוימים אנחנו מרשים לעצמנו להרגיש טוב לגבי עצמנו?

גם אנשים מצליחים, מוכשרים, משכילים וחרוצים מרגישים לעיתים "לא מספיק": לא מספיק טובים, לא מספיק רגועים, לא מספיק ראויים. לא משום שהם באמת לא "שווים",  אלא כי התודעה שלהם לא מרשה להם לראות את עצמם באור חיובי, וכאן נכנסת לתמונה ההתבוננות הפנימית - כלי עמוק לריפוי, לצמיחה ולחיבור לערך האמיתי שלנו.

מהי בעצם התבוננות פנימית?

התבוננות פנימית היא היכולת לשים לב למה שקורה בתוכנו – למחשבות, לרגשות, לרצונות, ולפחדים שלנו – בלי למהר לשפוט או לדכא אותם. זוהי פגישה כנה עם עצמנו, ממקום של סקרנות וכבוד. לא כדי לתקן את עצמנו בכוח, אלא כדי להקשיב למה שמסתתר מתחת לפני השטח.

כשההתבוננות הזו הופכת להרגל, אנחנו מתחילים להבין את עצמנו לעומק: מה מפעיל אותנו? אילו דפוסים חוזרים על עצמם? איפה הכאב שלנו? איפה האור שלנו?

מה אומרת על כך הפסיכולוגיה?

בעולם הפסיכולוגיה, ההתבוננות הפנימית היא הבסיס למודעות עצמית. הפסיכולוג דניאל גולמן, מחבר הספר "אינטליגנציה רגשית", מסביר שמודעות עצמית היא תנאי ליכולת לנהל רגשות, לבחור תגובות בצורה מודעת ולבנות מערכות יחסים בריאות. הוא כותב שכשאנחנו מתרגלים התבוננות, אנחנו לומדים לזהות רגשות בזמן אמת, להבין את ההשפעה שלהם על ההתנהגות שלנו, ולפעול מתוך בחירה ולא מתוך אוטומט.

גם הפסיכולוג קרל רוג'רס, מאבות הגישה ההומניסטית, אמר:"הפרדוקס המוזר הוא שכאשר אני מקבל את עצמי בדיוק כפי שאני – אז אני יכול להשתנות." כלומר, שינוי אמיתי מגיע לא מתוך בושה או לחץ – אלא מתוך קבלה עצמית ותחושת ערך.

פרופ' מרטין סליגמן, ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית, טען כי כאשר אנו חיים מתוך חיבור לערכים הפנימיים שלנו – אנחנו חווים יותר משמעות, אופטימיות וחוסן נפשי.

ומה אומרת היהדות?

גם ביהדות ההתבוננות הפנימית נתפסת כיסוד רוחני עמוק.

חסידות חב"ד רואה בהתבוננות כדרך יסודית בעבודת השם.

במסכת סנהדרין ק"ו ע"ב נכתב "רחמנא ליבא בעי" (הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב). כלומר, מה שחשוב באמת הוא מה שקורה בתוך הלב, לא רק מה שנראה כלפי חוץ.

הרמב"ם כותב ב"הלכות תשובה" שתהליך התשובה כולל הפנמה והכרה פנימית, לא רק שינוי התנהגות. כלומר, גם המחשבות והכוונות זקוקות להתבוננות, מתוך שאיפה לתיקון, לתשובה ולחיים של אמת.

רבי נחמן מברסלב מדגיש שעלינו לחפש בתוכנו נקודה טובה, גם כשאנחנו מרגישים חשוכים ורחוקים:"ואף אם רואה שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב... שעל ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות." לפי רבי נחמן, ההתבוננות לא נועדה כדי שנראה את מה שחסר – אלא את מה שטוב. גם אם הוא קטן וחבוי – ממנו מתחיל הריפוי.

למה זה כל כך חשוב?

כי פעמים רבות אנחנו מאמצים מבטים חיצוניים: מה אמרו לנו בילדות, אילו ציפיות הפנמנו מהחברה, איך נמדדנו לאורך החיים. ואז אנחנו מתחילים להסתכל על עצמנו דרך עיניים ביקורתיות, כאילו אין בנו ערך אלא אם נוכיח אותו כל הזמן.

אבל התבוננות פנימית מציעה נקודת מבט חדשה: מבט רך, חומל, כנה. היא מאפשרת לנו לראות גם את הצדדים שאנחנו רגילים להסתיר – ולהפסיק לפחד מהם.

תרגול יומי של התבוננות פנימית

1. עצירה יומית של חמש עד עשר דקות - פשוט לשבת, לנשום עמוק, ולשאול: מה אני מרגיש/ה עכשיו? איזו מחשבה חוזרת על עצמה שוב ושוב? מה הנפש שלי אומרת לי?
2. כתיבה אינטואיטיבית - לא כדי לנתח או להבין, אלא כדי לבטא. פשוט לתת למילים לזרום מתוך הנשמה. לפעמים הכתיבה מגלה לנו רבדים שלא ידענו שקיימים.
3. תפילה אישית – לאו דווקא מתוך הסידור, אלא שיחה פשוטה עם הבורא. משפט אחד כמו: "בורא עולם, עזור לי לראות את עצמי בעיניים טובות" – יכול לפתוח שער פנימי עמוק לנשמה.
4. חיפוש הנקודה הטובה - בכל ערב, לרשום דבר אחד קטן שטוב בי היום. גם אם זה רק חיוך, הקשבה או סבלנות – זה מחזק את החיבור לחלקים הטובים שבי.
5. שיקוף עם אדם קרוב - שיחה כנה עם חברה או איש מקצוע שיכולים לשקף לנו את עצמנו בעיניים חומלות. לעיתים מבט חיצוני יכול לעזור לנו לראות את מה שאנחנו נוטים לשכוח.

לסיכום, התבוננות פנימית אינה ביקורת – אלא חמלה.
היא לא תיקון – אלא חיבור.
היא לא שיפוט – אלא גילוי.
היא לא מאבק – אלא הקשבה.
היא לא שינוי מהות – אלא זיכרון של מי שאנחנו באמת.

וזה אולי השלב הראשון בדרך אל שמחה פנימית אמיתית.

אנחנו לא צריכים להיות מושלמים כדי להיות ראויים. אנחנו פשוט צריכים להיזכר – שיש בנו טוב. תמיד היה.