ידידיה מאיר: לך תחפש את ההיגיון אצל האנשים מהסוג הזה

1. ביום שני השבוע, בשעת לילה מאוחרת, שיתפה הסופרת ענת לב־אדלר ידיעה מחדשות 12 שבה נכתב כך: "מחטף לפני התקציב? בזמן שמשפחות שורדי שבי מגייסות תרומות – תוספות ענק למשרדי ההתיישבות והמסורת".

אני מתאפק לא לכתוב עכשיו טור שלם רק על הניסוח המסית והמניפולטיבי של הכותרת הזאת. קודם כול, מי אמר שהתקציב של משרדי ההתיישבות והמסורת הוא על חשבון משפחות שורדי שבי? אולי התקציב של קרנות קולנוע שתומכות בסרטים נגד "הכיבוש" הוא זה שנלקח משורדי השבי? וחוץ מזה, מי קבע שתקציב למשרדי ההתיישבות והמסורת הוא דבר שלילי? למה ברור לעורכי האתר שכולנו נגדו ושצריך להוציא אותו ב"מחטף"? ויותר מזה: על מה נסמכת הנחת היסוד החופפת על כל הידיעה, שהפעילות של המשרדים הללו היא נגד משפחות שורדי השבי? כלומר, בהנחה שהכסף אכן נלקח ממש מפיהם של שורדי שבי, האם חיזוק ההתיישבות במדינת ישראל והמסורת, בוודאי אחרי השבעה באוקטובר, הוא דבר שפוגע בהם? אם כבר, אז להפך. זאת התשובה שלנו לאויב האכזר שחטף אותם והתעלל בהם בגלל שהם יהודים: חיזוק ההתיישבות וחיזוק המסורת.

אבל עזבו, זה תמים מבחינתי להתפלמס עם הידיעה המקושקשת הזאת. מה זה בעצם משנה מה היה כתוב בה. לצידה היו שתי תמונות: של השרה אורית סטרוק ושל השר בצלאל סמוטריץ'. זה הספיק לענת לב־אדלר בשביל לשתף את הידיעה ולכתוב בגדול: "ל ה ק י א עליכם. שני תתי אדם דוחים".

כמה דקות אחר כך היא שיתפה עוד ידיעה שטלטלה את עולמה ועסקה בווטו שנתניהו מקדם על הקמת ועדת חקירה ממלכתית או משהו כזה. לא אלאה אתכם או את עצמי בפרטים, רק במשפט התגובה של לב־אדלר: "אין מספיק זעם בעולם. איש שטן".

2. למה בעצם אני מצטט תגובות כה קיצוניות ורדודות? הרי לא חסרות תגובות כאלה של טוקבקיסטים ברשת בכל רגע נתון, על כל נושא, מימין ומשמאל. ואתם יודעים מה? יש בי אפילו חשד שטוקבקיסטים מימין "טובים" יותר בלקלל מאשר טוקבקיסטים משמאל. אבל זה העניין, שכאן לא מדובר במגיב אלמוני, אלא בטקסט בוטה מאוד שכותבת עיתונאית וסופרת בעלת במות שונות ומשפיעות. תראו מה היא כותבת על עצמה באתר האינטרנט המושקע שלה: "קצת עליי: הסופרת ענת לב־אדלר – מותג נשי חזק ומנצח. עיתונאית ועורכת לייף סטייל בידיעות אחרונות מאז 1997. מרצה מבוקשת ומנטורית לנשים באמצע החיים. ממובילות המאבק למניעת אלימות כלפי נשים. מפתחת עבור נשים מוצרי השראה בעולמות תוכן מגוונים. מובילת שיתופי הפעולה וקולקציות הקפסולה עם הרשתות גולף וגולף&קו. מחברת הרומן 'כותבת ומוחקת אהבה' - שזכה במעמד ספר פלטינה על מכירות של יותר מ־50 אלף עותקים, נחשב תופעה תרבותית נדירה בשוק הישראלי והוליד סיבוב הרצאות בכל רחבי הארץ. מחברת הספר הרב־דורי 'עוגיות התמרים של ננה ג'ולייט' שהוא ראשון בסדרה 'ילדות לדוגמה'. זכה בשבחי הביקורות והקהל".

3. למחרת, ביום שלישי, התעוררה לב־אדלר לשחר של יום שחור, יום שבו צה"ל חזר לתקוף את האויב בעזה. ושוב היא שיתפה ידיעה חדשותית שהסעירה אותה: "חמאס בהתייחסות ראשונה: ישראל חושפת את החטופים לגורל לא ידוע". ולצד הידיעה הזאת, מאתר 'ישראל היום', כתבה לב־אדלר את התגובה הבאה: "תמות כבר תתפגר לתוך הקטטר שלך ותעוף מהחיים שלנו. איש שטן".

אני חייב להודות שכשקראתי את זה בדקתי שוב את חשבון האינסטגרם, שהכותבת היא אכן הסופרת והמנטורית לנשים באמצע החיים, ושאני קורא ומבין נכון, ושהיא לא מתכוונת בכלל לסינוואר. אבל אז נזכרתי שאיש השטן הזה כבר התפגר מזמן. נשארנו עם נתניהו שמסרב לעוף מהחיים שלנו.

ואז היא שיתפה את יאיא פינק שכתב: "המטרה היחידה של ביבי להעביר את התקציב וחוקי ההשתמטות ולהישאר בשלטון. לעזאזל החטופים והביטחון". טוב, פה כבר ממש הלכתי לאיבוד במשנתה הפוליטית־ביטחונית של מפתחת מוצרי ההשראה: אם את כל כך מתנגדת למלחמה, ואם את מייחלת למותו של האיש שמנהל אותה, ואם לשרים בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק, שליחי ציבור שמייצגים נאמנה את תפיסת עולמם של עשרות אלפי אנשי מילואים וסדיר - אלו שחיים ואלה שנפלו בקרב הי"ד - את קוראת "תתי אדם", אז מה אכפת לך מ"חוקי ההשתמטות"? אדרבה, את צריכה להיות בעדם. שיהיו כמה שפחות חיילים בעזה עכשיו. אחיכם, אוכלי המוות, יבואו למלחמה להרוג חטופים, ואתם תשבו פה. מצוין.

אבל לך תחפש את ההיגיון אצל האנשים מהסוג הזה. הרי מדובר כאן בשכבה שלמה של אנשי צבא, תרבות, ספרות, משפט, אומנות, כולם מאוד נחשבים, שמאבדים את זה מול פני האומה, בשידור חי.

4. למחרת חשבתי שאולי אפילו צריך ליידע מישהו במערך האבטחה של ראש הממשלה על התגובה הזאת, של אדם עם שם מלא ופנים שמייחל ככה למות נתניהו. אבל אז קראתי דברים שאמר ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו בהפגנה בכיכר הבימה (מאיפה מגיע התקציב של המבנה הענק הזה? לא משורדי שבי? ומאיפה הפנסיה של פרדו?): "עוד יום שחור במסע ההרס עליו הכריז הנאשם בנימין נתניהו. מלחמת שלום־נתניהו החלה. מנגנון ההשמדה העצמית שהפעיל פחדן, שרלטן ושקרן כבר לפני זמן רב, מגיע לשלבי ההכרעה. אתה, הנאשם בנימין נתניהו, מהווה סכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה".

אתם שומעים? נתניהו הוא לא סתם "איש שטן". הוא פצצה מתקתקת. "סכנה ברורה ומיידית לביטחון המדינה". נו, אז אם ככה מדבר בכיכר העיר להמון המריע אחד מבכירי מערכת הביטחון מה תלהגנה סופרות באינסטוש?

5. האמת? השבוע מצאתי את עצמי מתגעגע פתאום לימים השפויים ההם של המחאה נגד הרפורמה. נכון, גם אז היה קשה. גם אז זה היה בריוני ואלים. גם אז הושקעו מאות מיליונים בליבוי השנאה והסרבנות. ובעיקר: ראינו לאן כל זה הביא אותנו. אבל אז יכולת להבין, איכשהו, מאילו פחדים נובעת ההתנהגות המופקרת הזאת. גרמו לאנשים פה להרגיש שחייבים לשרוף את הרחובות כדי להגן על עליונותה של מערכת המשפט. היה איזשהו היגיון בשיגעון.

אבל עכשיו מה? על מה אתם יוצאים לרחובות? על זה שראש הממשלה פיטר את האיש שהיה אחראי אישית למחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה? הרי מה התפקיד של רונן בר? לסכל פיגועים. ואכן זה מה שהשב"כ עושה, לרוב בהצלחה מרשימה, אבל בשבעה באוקטובר הוא נכשל לחלוטין. האם גם נתניהו נכשל? כן. והציבור יחליט בבחירות הבאות אם הוא נותן בו שוב אמון או לא. גם רונן בר מוזמן להתמודד בבחירות, אגב (אחרי תקופת צינון). אבל עד אז, מה גורם לכם להגן בכזה להט על מי שאחראי ישירות למחדל הנורא שבו נרצחו כ-1,200 ישראלים ונחטפו 251? ומה גרם לכם למחוא כפיים בהתלהבות ליואב גלנט, שר הביטחון של ישראל במחדל הגדול ביותר בתולדותיה, בהופעה ההיא של שלמה ארצי? רק כי הוא הפך לאנטי־ביבי? השנאה לנתניהו היא אשכרה נהר המטהר מכל הכתמים?

ואולי פשוט יש פה אנשים שטראומת המלחמה והדאגה לחטופים ואובדן הביטחון גרמו להם לצאת מדעתם? אולי אני בכלל צריך להסתכל על לב־אדלר בחמלה? אולי היא סוג של הלומת קרב? אז כמו שהשנה ביקשו לא להשתמש בנפצים בפורים כדי לא לעורר טריגרים לאנשים שזה מחזיר אותם לשדה הקרב, אולי חיים בינינו אנשים, שמה שקרה כאן בשמחת תורה הפך אותם לפוסט־טראומטיים כאלה, שתמונה של נתניהו היא בשבילם טריגר הרבה יותר מקפצונים? אני שואל את זה ברצינות. בלי טיפת ציניות.

6. ואז פתאום נזכרתי שכבר נתקלתי בעבר בטקסט מביך של לב־אדלר, וגם אז ניסיתי להתבונן בו בעין חומלת. אלא מה? זה היה לפני הטראומה הגדולה של השבעה באוקטובר. לפני שהיה לנו ולו חטוף אחד בעזה. כן, כבר אז היא וחבריה לדרך התנהגו כאילו קרה האסון הגדול בתולדות המדינה. ומהו האסון הנורא? צמצום עילת הסבירות. הרי הסכנה הגדולה למדינת ישראל היא לא החמאס שיושב על הגבול בעזה ועומד עוד רגע לטבוח בנו, אלא המתנחלים והחרדים והליכודניקים שהופכים לרוב בכנסת. לא הגדרות מול האויב הנאצי בשמחת תורה, אלא המחיצות של האויב היהודי בתל אביב בשמחת תורה.

הנה, מצאתי את הטור שלי שפורסם כאן בערב ראש חודש אלול תשפ"ג, כלומר קצת פחות מחודשיים לפני השבעה באוקטובר: "החיים של ענת לב־אדלר אמורים להיות יפים ושמחים. בשנים האחרונות היא מחברת רבי מכר שנמכרים בעשרות אלפי עותקים. היא מרצה מבוקשת, מעבירת סדנאות וכותבת טורים פופולריים. אבל החיים של ענת לב־אדלר קשים ומרים. הם חסרי תקווה. ביום שלישי השבוע היא פרסמה מאמר ב'ידיעות אחרונות' עם כותרת ובה שתי מילים: 'אבדה תקוותנו'. וכך היא כותבת: 'שום דבר בטיפול הקבוע אצל השיננית לא אמור ממש להפחיד אותנו. אבל כשקרן עצרה לפתע את ניקוי האבנית ודחפה ראש מודאג אל תוך פי, נדרכתי. מה היא גילתה שם? 'את חורקת שיניים... אבל זו לא רק את. כולם בזמן האחרון חורקים שיניים'. כמה ימים אחרי, חברתי הפסיכולוגית סיפרה שהודיעה למטופלים שהיא חייבת שבועיים חופש: 'כולם באים כל הזמן עם מצוקות וסטרס, ואני עובדת גם בשישי וגם בשבת. אני שחוקה'. כולם, הם גם מי שנמצאים בטירוף של רכישת נדל"ן או מבררים לגבי מגורים מעבר לים, ואלה שבודקים כמה יפסידו אם ימשכו את כספי הפנסיה, ומי ששואלים את עצמם איפה יגורו הילדים שלהם ומי ישמור מרתף קטן לאמא ואבא. התחושה היא שאנשים מחשבים את קיצם לאחור, כי אבדה תקוותנו... כולנו עדיין בשלב ההלם. אבל גם לנו מגיע בקרוב איזה בכי משחרר, ועד אז יהיו ידיהם של מתקני השיניים ומתקני הנפש עמוסות לעייפה".

אחרי הציטוט של הדברים האלה כתבתי כך: "הסיפור אינו הכותבת, ומה שהיא מרגישה – אלא כל מי שגורם לה להרגיש ככה. יבוא יום ותקום פה ועדת חקירה, שתחקור את אלה שגרמו להמוני ישראלים עם חיים יפים בסך הכול (לפי כל הפרמטרים המקובלים: בריאות, פרנסה, הצלחה), שגרים במדינה פורחת ומשגשגת בסך הכול – להרגיש חרדה אמיתית. עליהם, על מחוללי הפסיכוזה שמתרחשת כאן בימים אלה, אין לי שום חמלה. ובטח שאין לי שום רצון לפיוס והידברות. הם אנשים רעים וחטאים, שהחליטו לפגוע לא רק בביטחון ישראל, בכלכלת ישראל, באחדות ישראל ובעוד כמה דברים טובים – אלא במה שאולי יותר חשוב מכל אלה: שפיות ישראל".

7. והטור ההוא על האנשים שחיו פה בתחושת חרדה נוראה מהאויב הלא נכון, הסתיים באופן שהיום, במבט לאחור, מצמרר אותי, כי הוא מגיע עד ערב שמחת תורה בדיוק: "אנחנו נכנסים בשעה טובה ומוצלחת לחודש אלול ולימי הרחמים והסליחות. אבל הרשו לי לרגע לקפוץ כמעט חודשיים קדימה, ממש אל רגע החיתום. בתפילת הושענא רבה היפה והמרגשת, מבקשים ומתפללים על כל כך הרבה דברים. אבל יש בקשה אחת שתמיד נגעה לי ללב: 'הושע נא נפש מבהלה'. זאת בעצם בקשה על הכול. כי אם יש לך הכול, אבל הנפש שלך בבהלה, אז בעצם אין לך כלום. כלומר יש לך, אבל זה לא שווה כלום. ואם יש משהו שמחוללי הכאוס בימים אלה מבינים – זה את זה. תזכרו תמיד את הבוקר שאחרי ההצבעה על צמצום עילת הסבירות. הסעיף הקטן והלא משמעותי הזה שנשאר לפליטה מכל הרפורמה המשפטית הגדולה, אחרי שהימין התקפל לגמרי לצערנו ועצר את התיקון הכה נחוץ למערכת המשפט. תזכרו את העמודים השחורים שעטפו, בתשלום, את כל שערי העיתונים בישראל. הבוקר הזה שבו ראו כולם את מה שמזמן ידענו: יש פה ארגונים שמסכימים לשלם מיליונים כדי לעשות למדינה שלמה שחור בעיניים... והם מיד הלכו על המהלכים הבאים שיגרמו לענת־לב־אדלריות לחרוק שיניים. ומה הם? הו, שורה של 'סערות'. תמיד יהיה על האש איזה שהוא איום מכיוון המתנחלים, החרדים, המסורתיים, הביביסטים, המשיחיים, הבבונים. בקיצור, רוב העם. איום כזה שיהפוך אותו לאלים, למסוכן, ובעיקר ללא לגיטימי. איום שיגרום לאנשים טובים ותמימים בשמאל להרגיש, באמת להרגיש, שאבדה תקוותם וחרקה שינם".

8. ובכל זאת התקדמנו מאז שהטקסט הזה נכתב. ההיענות הנמוכה השבוע לקריאה לשרוף את הרחובות, למרות הקמפיין בכל כלי התקשורת, מוכיחה שהדברים הקשים שעברנו פה בשבעה באוקטובר לימדו את הציבור הרחב, אפילו חלקים נרחבים בשמאל, להיבהל מהדברים הנכונים. הושע נא נפש מתבהלה.

הטור פורסם בעיתון "בשבע".