עם מי התחתנת? עם אשתך או עם האמת שלך?

"זה פשוט סיוט. אני מרגישה שהוא מוציא לי את הנשמה. עד שאני לא אומרת לו שהוא צודק – הוא לא מניח לי", התעצבנה ציפי.

"הדבר הכי חשוב לי בחיים זה ללכת עם האמת שלי עד הסוף. אני רואה איך כולם היום חיים בשקר, ואני לא מוכן לזה", הגיב מנחם.

"מנחם!!! האמת שלך חוסמת לך את היכולת לראות אותי ואת כל מי שנמצא מולך! הדבר הכי חשוב לך בחיים זה להיות צודק", ציפי הרימה עליו את הקול.

"ציפי, קל לך. הייתה לך ילדות קלה, קיבלת את כל מה שילד צריך ועוד הרבה יותר מזה…". ואז מנחם פנה אלי: "אבא שלי עזב את הבית כשהייתי בן 12, ואמא שלי הייתה חולה. מי שבסוף נאלץ לדאוג לאחים הקטנים שלו זה אני, כל הפרנסה הייתה עלי. כשרצו להעיף את אח שלי מבית הספר אני זה שדאגתי לו, ואפילו היום כשאחי הקטן נכנס לחובות, אני עוזר לו לצאת מהם".

"זה באמת לא הוגן, בגיל 12 לקחת על עצמך כזה עול ולהילחם מלחמות קיומיות קשות כל כך, שצריכות להיות נחלת המבוגרים ולא הילדים. אבל חשוב מאוד שתשים לב במי אתה נלחם היום", עניתי לו.

"בנו", אמרה ציפי.

"אני נלחם למען האמת שלי", ענה מנחם.

"למי אתה נשוי, מנחם? לציפי או לאמת שלך? מה חשוב יותר?", שאלתי.

"אני חייב להיות כן ולהגיד שזו שאלה קשה. מצד אחד, ציפי חשובה לי מאוד, ומצד שני, אני לא מוכן לוותר על האמת שלי", ענה.

"בוא נתבונן לרגע במנגנון הזה שפיתחת, של תחושת הצדק והאמת. בוא ננסה להבין עד כמה האמת פה היא העניין".

"נראה לי שהאמת חשובה לך יותר ממני", אמרה ציפי בחצי עלבון חצי כעס.

"מה שחשוב למנחם הוא לא האמת, אלא המלחמה שלו", עניתי לה.

"למה שאני ארצה מלחמה? זה בכלל לא נשמע לי הגיוני", אמר מנחם.

"בוא נחזור לרגע ונסתכל על העבר שלך. כשהיית ילד, וחווית כל כך הרבה חוסר צדק, היית לבד במערכה, ולא הייתה לך שום דרך אחרת מלבד להפוך ללוחם של אמת. זה הגן עליך בפני החיים הקשים שנכפו עליך. אתה היום גדול, והמלחמה נגמרה, אין לך באמת עוד אויבים".

"אז למה שאמשיך להילחם?", שאל מנחם.

"כי התרגלת", עניתי.

"ומה הבעיה לשנות הרגלים?", שאל.

"כל ניסיון שלך להוריד את הנשק והמגן – מכניס אותך לתחושת סכנה, אתה כל הזמן דרוך ומוכן לקרב".

"אבל ממה זה מגן עלי? מה אני מרוויח מזה היום?", שאל.

"כשהיית קטן והרגשת את כל חוסר הצדק בחיים, מה בעצם הרגשת?", שאלתי.

"הרגשתי שזה לא הוגן", ענה.

"נכון, אבל כשהתייחסו אליך בצורה כל כך לא הוגנת, מה זה גרם לך להרגיש?", לא ויתרתי.

"שלא רואים אותי, שאיבדתי את הקרקע ואת תחושת הביטחון, תחושה קשה של איבוד שליטה", ענה.

"כל המלחמות האלה, שאתה נלחם אותן עד היום, אלה אותם דפוסים מהילדות, שבהם אתה מנסה להחזיר לעצמך את תחושת הביטחון שאתה שולט במצב, ניסיון לקבל הכרה והערכה".

"למה דרך מלחמה?", שאל.

"כי הדבר הזה באמת הצליח לך כשהיית קטן, והמשכת את המנגנון הזה עד היום, שדרך מלחמת הצדק הזו אתה מרגיש בעל ערך, ושרואים אותך.

"עכשיו בוא נבדוק במציאות אם אתה מקבל את הרווחים האלה. כשאתה נלחם את מלחמות הצדק שלך בציפי, האם ציפי מעריכה אותך יותר? האם אתה שולט במצב יותר?", שאלתי.

"לא. הרווחים שאני מאמין שאקבל הם רווחים מדומיינים, זו ממש אשליה. אפשר להגיד אפילו שההפסד הוא הרבה יותר גדול".

"נכון, בסוף אתה גם יכול לאבד את ציפי ואת הסביבה שלך, ולשלם עוד מחירים גדולים מאוד. אנחנו צריכים ללמוד ביחד לאפשר למשהו אחר וחדש לצמוח, שיאפשר לך להרגיש ביטחון ובעל ערך, לצד המנגנון הישן הזה של מלחמת הצדק.

"ציפי והילדים, זו הקרקע הדשנה והטובה ביותר שיכול לאפשר לכזה דבר לצמוח".

כל הפרטים שונו למען שמירת הפרטיות.

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן