הן לא חיכו לרגע האחרון. הן וידאו מספיק זמן קודם כדי שארגיש שדואגים לי

אני זוכרת את השנים בהן הייתי גרושה בפעם הראשונה, ללא ילדים.

ההורים כבר התבגרו ואחרי שכנועים רבים מאד של המשפחה הם ויתרו בצער רב לארח בביתם בחגי סוכות ופסח, והחלו לחגוג אותם אצל הילדים, אחיי או אחיותיי.

ואני, "הגרושה", הייתה צריכה להזדנב אחריהם.

זה תמיד היה מורכב. כי לארח את ההורים שלי זה משהו אחד, אבל להוסיף חדר נוסף לאחות/גיסה הגרושה זה משהו אחר.

וכולם/ן עם משפחות מרובות ילדים, נלחמים על כל פיסת מקום או בלטה מיותרת, ורוצים גם לארח את ילדיהם הנשואים.

מתוך 4 חדרים, אחד מהם סלון, איך הם יפנו 2 חדרים רק בשבילנו?

זוכרת את אחת מאחיותי ואחת מגיסותי באופן מיוחד, שדאגו לי לפני כל חג (ולא רק) ווידאו שאני מסודרת, שיש לי מקום, שאהיה במקום שנעים לי בו בנפרד מההורים, כדי להקל על האירוח שלהם ושלי.

הן לא חיכו לרגע האחרון. הן וידאו מספיק זמן קודם כדי שארגיש שדואגים לי, וכדי להוריד ממני לחץ ומתח. לא יודעת מה יותר חשוב.

כשהתחתנתי בשנית, אני זוכרת שביקשתי ממי שהיה עד לא מזמן בעלי, שהבית שלנו יהיה בית לכל האחיינים והאחייניות שלי, באשר הם. אלו שלא התחתנו בגיל המקובל וצריכים מקום כדי להגיע לירושלים בשבתות בהן כל הגברים מגיעים לטיש של האדמו"ר, ולהם אין מקום, כי הם לא במסגרת ישיבה, ולא מרגישים בנח עם כל הבחורים הצעירים או הנשואים הטריים.

ביקשתי להיות בית לאחיינים שלא ממש הסתדרו על כללי המסגרת וחרגו פה ושם, ולעיתים נענשו והועפו מהישיבה לכמה ימים ולא רצו שההורים שלהם יידעו...

ביקשתי להיות בית למי שצריך מהמשפחה.

אני זוכרת איך זה הרגיש לי כשאחותי הניה פתחה בשבילי את הבית שלה, לא פעם אחת וגם לא עשר. תמיד. ידעתי שלא משנה מה, אם לא אוכל להחזיק את הדירה בה גרתי, אם יקרה משהו, אם סתם יהיה לי בודד ומפחיד לבד בדירה שכוחת-האל שגרתי בה בזמנו, גם באמצע הלילה יש לי לאן ללכת.

ייאמר לשבחו, הוא הסכים. לא רק שהוא הסכים, הבית שלנו היה בית במלוא מובן המילה והוא היה מארח הכי מתחשב והכי נדיב שיש.

זכר את האחיין שאוכל אך ורק געפילטע פיש, ובזמן שלכולם הכנו דג סלמון, הוא דאג להכין לו את הגעפילטע.

ואת האחיין ששותה רק פפסי מקס, בזמן שאצלנו אוהבים קולה RC.

ואת האחיין ששותה רק סודה קרה מהקפיא.

ואני דאגתי לפני חג או "שבת נסיעה" לאדמו"ר ("שאבעס נסיע", ככה קוראים לזה) להתקשר לאחיינים הרווקים ולהזמין אותם אלינו. אמרתי שהילדים מחכים להם (זו גם הייתה האמת) ושאנחנו לא מוותרים.

הם תמיד הודו כל כך, ולנו היה ברור כל כך, שהם במקום הראשון לפני כולם.

שנים עברו. אותם אחיינים הקימו את בתיהם לתפארה ועדיין זוכרים לנו את אותן השנים, כשאחיינים אחרים היו עסוקים בהקמת הבית שלהם, ואחרים היו עסוקים בלארח את ילדיהם... אבל אנחנו, הגרוש ואני, לא שכחנו אף פעם ותמיד היינו בשבילם בית.

יש דברים שרק מי שעובר אותם – מבין אותם על בשרו. לא בשכל אלא בכל רמ"ח ושס"ה.

גם כשלא הייתי גרושה, כתבתי וביקשתי בעבור אלו שעבורם חג הפסח יכול להיות טריגר לא פשוט לבדידות, חוסר שייכות, ולפעמים אפילו תחושה של אין בית או מקום: רווקים ורווקות, אלמנים ואלמנות, גרושים וגרושות, פרודים ופרודות, בודדים ובודדות.

והיום עוד יותר מתמיד, כשאני בעצמי עסוקה בשאלה של "איפה אהיה בחג הפסח", אני מרגישה חובה וזכות להיות להם לפה.

אני פה כדי להזכיר: שימו לב לאלו שסביבכם.

בשבילכם זו טרחה במידה מסוימת, ובשבילם זה עולם ומלואו: להרגיש שמישהו זוכר אותי, חושב עלי, דואג לי, מפנה לי מקום בליבו ואולי גם בביתו.

וביטחון, ביטחון שיש לי איפה לשים את הראש בחג. ביטחון איפה אהיה בליל הסדר.

ביטחון שאני לא אהיה לבד.

כל יום שאת מורידה את העול והמתח הזה מהם – המצווה שלך מהודרת יותר.

אם לא היית במקום הזה – לא תביני במה מדובר. מקווה שאת לא מבינה.

אני הייתי שם, ולכן אני יכולה לדבר בשמם.

היום אני גרושה שוב, בתוספת 4 ילדים.

ב"ה עצמאית מאד לאורך כל השנה, מארחת לא מעט, כמעט לא מתארחת, ועושה הכל לבד.

זה לא קל, אבל זה נכון בשבילי.

עד שמגיע חג הפסח: בלי גבר שיוריד את הכלים מהבוידם (ובסיום החג גם יעלה אותם בחזרה) ויסייע בהכנות לחג שיש בו הרבה מאד עניינים הלכתיים ועניינים לוגיסטיים שדורשים גבר – זה מאד מאד קשה.

כל הגברים האחרים עסוקים בבתיהם, וברור שאם הייתי מבקשת – היה מי שיגיע לעזור אבל לא רואה טעם להתאמץ כל כך בשביל שבוע של חג ולכן מוותרת מראש.

הילדים יהיו עם אבא שלהם, ולכן אני יכולה להתארגן באופן קל יחסית: מנקה מה שיכולה (סלון ומטבח בעיקר), נוסעת לשבת ולשביעי של פסח ובשאר חול המועד נמצאת בבית, עם קפה ושוקולד, מצה עם חמאה ותפוחים.

לא פשוט לי חג הפסח. יש לחג הזה מורכבויות שאין באף חג אחר, ולא אשקר שהוא מטריד את מנוחתי.

במקביל לקושי שלי, בדקתי עם כמה מבני משפחתי לגבי מקום עבורם לחג, כדי שיידעו שחושבים עליהם, ודאגתי להכניס גרושה אחרת, שכרגע אין לה לחם לאכול במלוא מובן המילה,  לארגון צדקה שמסייע לקראת החגים בביגוד לילדים, שאני יודעת שלא הייתה מעזה לעשות זאת בעצמה. בעז"ה אזכה לדפוק על דלתה בערב החג עם תלושים, לחבק ולהגיד לה שגלגל חוזר בעולם. היום היא נעזרת, ובעז"ה היא תזכה לעזור.

ואני כותבת את הפוסט הזה.

להרבות טוב, להשפיע טוב, לראות את האחר.

אם כבר את רוצה לעשות טוב למישהי או למישהו – חושבת שעדיף להקדים ולהזמין, לעדכן, ליידע, קצת קודם, ולהרוויח מצוה על כל דקה שנתת "אוויר" נוסף.

ואם את לא יכולה להזמין אליך:

את יכולה להציע לשלוח בעל או בחור (אם זה מתאים לך, כמובן) כדי לסייע בהורדת כלים או הכשרת מטבח.

את יכולה להציע לשלוח קצת אוכל לחג.

את יכולה להציע כסף, כדי הוא או היא ייעזרו במה שאפשר.

את יכולה להציע לב או אוזן כדי להקל מעט את התחושות המורכבות.

כשרוצים – מוצאים את הדרך.

בעוד שלושה שבועות חג הפסח, חג החירות.

כותבת עכשיו, כדי שתוכלי לשמח מישהו או מישהי כבר עכשיו. שיניחו את הראש על הכרית כשהם יודעים שבחג הזה הם מסודרים, וירוויחו עוד קצת שקט בחייהם.

אני בטוחה באופן מוחלט שכל מה שאני עוברת בחיי, זה קודם כל כי אני צריכה לגדול, להשתפר, להיות טובה יותר, לעשות את עבודת המידות שלי, ואחר כך – כדי להיות שליחה לאחרים.

יש אנשים שנועדו לשנות בסביבתם הקרובה, ויש אנשים שקיבלו את הכח והכלים לצעוק בקול, לשנות בגדול, להשפיע לרבים.

אני יודעת שנבחרתי להשפיע בגדול. אני מרגישה את זה בכל התמודדות שאני עוברת, שאסור לי להשאיר את התובנות והכלים אצלי.

כך גם הפעם.

עכשיו התור שלך, לשנות, לעזור, לראות מה את יכולה לעשות בשביל מישהו אחר.

ושלא תצטרכי אף פעם להיות בצד המקבל.

שנזכה כולנו: להכנות קלות לחג. ביד רחבה, בשפע אמיתי, בלב שמח ובאחדות.

איתך, בהידורי מצווה.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן